הלכה יומית

את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.

מן האמור: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", למדו שצריך לברך את שלוש הברכות: "על-המזון", "על-הארץ" ו"על-ירושלים"; וממשמעות הפסוק עולה שצריך לברך את כולן מן התורה בבת-אחת, וההנהגה ברכת-המזון דינה כבתפלת-שמונה עשרה, ולכן בעת הברכה אסור לרמוז בידיו או לקרוץ בעיניו וכל שכן שלא לסדר שאר עניניו, ונחלקו הפוסקים לגבי ענייה על דברים שבקדושה בברכת-המזון, וכתבו להתיר לאחר "אל יחסרנו", אך אין לדבר או לקום עד לאחר "עושה-שלום", וכשמזמנים על הכוס עד לאחר שתייתו, ובצורך גדול ניתן להקל בכך לאחר "אל-יחסרנו".

תקנו חכמים שיברך האורח את בעל-הבית ויתפלל להצלחתו, ונהגו לקבוע ברכות אלו בברכת "הטוב והמטיב" בברכת-המזון, וכן נהגו להזכיר ולברך את האב והאם מפאת כבודם, לצד בקשות נוספות הפותחות ב"הרחמן"; ובאם נוכח גוי במקום בעת אמירת ברכות "הרחמן", יש לומר "יברך אותנו בני ברית כולנו יחד" על-מנת להוציא את הנכרי מכלל ברכה, מפני שאסור לברכו כאמור: "לא תחנם". כמו-כן נהגו חסידים לברך את הרבי בסדר "הרחמן" בברכת-המזון. אודות מיקומו של הרחמן זה, מוכיח הרבי מלשון חז"ל שכיוון ש"רבו קודם לאביו", לכן יש לומר קודם הרחמן זה ואח"כ "הרחמן הוא יברך את אבי מורי".

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", ודרשו חכמים: "והתקדשתם" – אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" – אלו מים אחרונים. טעם הנטילה הוא מפני הסכנה שנגע בסעודה במלח סדומית המסמא את הידיים, ולכן יש מן הראשונים שכתבו שכיום אין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, אולם פוסק אדמוה"ז כי גם כיום נכון להיזהר לקיים מנהג זה. וכתבו הפוסקים שאין ליטול מים אחרונים במים חמים – שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדמוה"ז שכיוון שמים אחרונים הנם מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, שכיוון שאסור להסיח את הדעת לאחר "מים אחרונים" בכדי להבטיח את ניקיונן לברכת המזון, לכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

חובת הזימון היא כאשר אנשים יושבים לאכול יחד, כלומר, שהם יכולים בפועל לאכול מאותו הלחם, וכאשר אחד מן המסובים אינו יכול לאכול מן הלחם של השני אזי אינם מצטרפים לזימון. כגון, בסעודת מצווה בתשעת הימים שקודם ט' באב שחלק מהסועדים אוכלים חלבי כיון שנזהרים מבשר מחמת המנהג בימים אלו, אין הם מצטרפים לזימון עם אוכלי בשר, וצריכים לזמן לעצמם. בנוגע לשאר ימות השנה, מכיוון שהמתנת שעה בין חלבי לבשרי היא לא מעיקר הדין, אלא חומרא מדברי הזהר, נמצא אם כן, שמעיקר הדין האוכל חלבי יכול לקנח פיו ולהדיחו ומיד לאכול בשר, על כן הוא יכול להצטרף לזימון.