הלכה יומית

נאמר: "ויעבור ה' על פניו, ויקרא" ואמרו חכמים: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ומכך שה' נגלה למשה כשליח-ציבור למדו הראשונים, שי"ג מדות נאמרות בציבור דווקא. ובשלחן ערוך נפסק, שדווקא בדרך תחנונים אין לאמרם ביחידות, אך בדרך קריאה בלבד מותר. אלא שלמנהגנו נראה שאין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא כקריאה בניגון וטעמים, ועפ"ז האומר סליחות ביחיד, ידלג עליהם. אולם יש המדייקים, שהאומר סליחות בציבור ואינו מצליח להתקדם בקצב הציבור, רשאי לומר את י"ג מידות הרחמים כל זמן שהציבור עדיין אומר את הסליחות, אף שהתקדמו.

כתבו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג מדות הרחמים, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"; טעם נוסף לעטוף החזן בטלית בעת הסליחות, משום כבוד הציבור. ולכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; ואילו ביתר הימים- שהסליחות נאמרות ביום, שליח הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכותב אדמוה"ז להלכה שכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

מובא בגמרא שכשלימד הר את משה את י"ג מידות הרחמים "נתעטף הקדשו ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". מכך למדו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח ציבור להתעטף בטלית; ועוד משום שעטיפת הטלית היא כבוד הציבור. משום כך נהוג להתעטף בטלית אף בלילה, אך אין הש"ץ מברך עליה. יתר על כן, למרות שלמנהגנו בחור אינו מתעטף בטלית, עם זאת בחור העולה כש"ץ לאמירת סליחות, ראוי שיתעטף בטלית מהטעמים שהוזכרו.