הלכה יומית

מצווה לעשות ציצית נאה שנאמר "זה א-לי ואנוהו", ויש להזהר בכבודן שלא יגררו הציציות על הקרקע. עם זאת מותר להיכנס עם הטלית קטן לבית הכסא מפני שהוא בגד לבוש (אך עם טלית גדול אסור להיכנס כיוון שהוא בגד המיוחד לתפלה). מי שעובד בעבודה המטנפת את הבגדים לא יוריד את הטלית קטן מעליו אלא ישתדל שלא ללכלכה, ובנוסף יקנה לו טלית קטן מיוחדת עבור זמן התפלה ושבת ויו"ט. ונוהגים לישון עם טלית קטן, ואין בזה פגיעה בכבודה ואדרבה על פי הסוד מצוה ללובשה גם בלילה.

המתעורר משנתו בלילה יכול לברך את ברכות השחר מחצות הלילה, אלא שיברך רק את הברכות שהתחייב בהם (כגון אם התלבש יברך 'מלביש ערומים'). מי שהיה ער כל הלילה, אינו יכול לברך לפני עלות השחר את ברכות השחר. לאחר שעלה השחר ואחר עשיית צרכיו יטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (כבכל יום), ואז יברך את כל הברכות על הסדר.

את ארבע הכוסות שותים בהסיבה דרך חירות כבני מלכים. בשתיית ארבע כוסות מצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. ולכן מי שקשה לו לשתות את כל הכוס, מוטב שיקח כוס קטנה המכילה שיעור רביעית (86 מ"ל) וישתה את כולה, ואם בכל זאת מתקשה הוא בשתייתה, בכל אופן לא יפחות משתיית רוב רביעית.

במצוות ארבע כוסות חייבים כולם, אנשים ונשים. וחייב האב לחנך את בנו ובתו הקטנים שכבר הגיעו לחינוך, בשתיית ד' כוסות על הסדר המובא בהגדה. גדר של גיל חינוך בענין זה היא שיודעים ומבינים את הדברים שאומרים על הכוסות. ולכן קטן המבין שעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, ומבין את סיפור יציאת מצרים הנאמרת על הכוס השנייה וכן את ברכת המזון הנאמרת על הכוס השלישית, והלל הנאמר על הרביעית – יש לחנכו במצוות שתיית ארבע כוסות.

תקנו חכמים להסב בדרך חירות בליל הסדר. וכיוון שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ההסיבה הייתה בתנוחה בה כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות. ואף שכיום אנו רגילים לשבת על כסאות, ואין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בצורה שכזו, מכל מקום – הואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסיבה, התקנה נותרה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסיבה; ולכן יש להכין כרים וכסתות במקום מושבו, שיסב עליהן דרך חירות.

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.

כששומע אדם הסופר ספירת העומר עליו לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת, ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'". ונאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור". בפסוקים אלו מצווה התורה על מצוות ספירת-העומר. ולמדו חכמים מלשון הפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", שספירת-העומר וברכתה צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך. עם זאת אם ספר מיושב יצא, וכן זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור בישיבה.

מן התורה זמן הנחת התפילין הוא בין ביום ובין בלילה, אבל חכמים אסרו להניח תפילין בלילה מפני שהוא זמן שינה גזרו שמא ישכח וישן כשהתפילין מונחות עליו, וכתוצאה מכך לא יוכל לשמור על כבודן כראוי; לכן אסרו להניח תפילין בלילה.

לפני שיברך על הספירה, לכתחילה עליו לדעת איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד, סופר כראוי (ואם עבר יותר מכדי דיבור יאמר שוב לפני הספירה "היום") ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק בדברים אחרים צריך לברך שנית.