הלכה יומית

דנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין מבעוד יום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה-באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדה"ז בסידור שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב-שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך.

בכל יום לפני שמברכים על הציצית יש לבדוק תחילה את כשרות הציצית ולהפריד את החוטים זה מזה ובפרט את החוטים שעל הכנף והכריכות – שמא נקרעו ונפסלו ובכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ואף על פי שבדק את הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם היום ואין אומרים שהנם בחזקת כשרות לעולם כיוון שמצוי שייחתכו מסיבות שונות. ואף הנשואים שאינם מברכים על טלית קטן אלא על טלית גדול – נכון שיבדקו את ציציות הטלית קטן פעם ביום כשלובשים אותה.

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכן כנגד ארבע הכוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. כל ארבע הכוסות נתקנו לשתותן תוך אמירת שירה. כשעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, השנייה על ההגדה, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על ההלל.

הכוס אותה לוקחים לארבע כוסות צריכה להכיל לכל הפחות שיעור רביעית (86 מ"ל). אין לוקחים כוס שפיה צר. למנהגנו לוקחים כוס ללא רגל. לפני הקידוש צריך לשטוף את הכוס מבחוץ ולהדיחה היטב מבפנים, כדין כוס של ברכה. אך אין צורך לעשות שטיפה והדחה לפני מזיגת יתר הכוסות (אבל לפני כוס שלישית צריך).

את מצוות ארבע כוסות מקיימים דווקא ביין, ומהדרים לקחת יין אדום לד' כוסות. ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. מי שאינו יכול לשתות יין, יכול לערב מיץ ענבים ביין, ובעת הצורך ישתה מיץ ענבים לבד ללא עירוב יין. נשים וילדים אינם צריכים לשתות יין, ויכולים לשתות מיץ ענבים.

למנהגנו אין מדקדקים שמזיגת הכוס בליל הסדר תהיה על ידי אחר, אלא כל אחד מוזג את הכוס לעצמו. סדר לקיחת הכוס הוא: לוקחים את הכוס ביד ימין, מעבירים אותה ליד שמאל, ומורידים אותה על כף היד הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, וארבע האצבעות מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. לכתחילה אחיזת הכוס תהייה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן, ולפחות יגביה טפח.

את ארבע הכוסות שותים בהסיבה דרך חירות כבני מלכים. בשתיית ארבע כוסות מצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. ולכן מי שקשה לו לשתות את כל הכוס, מוטב שיקח כוס קטנה המכילה שיעור רביעית (86 מ"ל) וישתה את כולה, ואם בכל זאת מתקשה הוא בשתייתה, בכל אופן לא יפחות משתיית רוב רביעית.

במצוות ארבע כוסות חייבים כולם, אנשים ונשים. וחייב האב לחנך את בנו ובתו הקטנים שכבר הגיעו לחינוך, בשתיית ד' כוסות על הסדר המובא בהגדה. גדר של גיל חינוך בענין זה היא שיודעים ומבינים את הדברים שאומרים על הכוסות. ולכן קטן המבין שעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, ומבין את סיפור יציאת מצרים הנאמרת על הכוס השנייה וכן את ברכת המזון הנאמרת על הכוס השלישית, והלל הנאמר על הרביעית – יש לחנכו במצוות שתיית ארבע כוסות.

תקנו חכמים להסב בדרך חירות בליל הסדר. וכיוון שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ההסיבה הייתה בתנוחה בה כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות. ואף שכיום אנו רגילים לשבת על כסאות, ואין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בצורה שכזו, מכל מקום – הואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסיבה, התקנה נותרה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסיבה; ולכן יש להכין כרים וכסתות במקום מושבו, שיסב עליהן דרך חירות.

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.