הלכה יומית

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.

כששומע אדם הסופר ספירת העומר עליו לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת, ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'". ונאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור". בפסוקים אלו מצווה התורה על מצוות ספירת-העומר. ולמדו חכמים מלשון הפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", שספירת-העומר וברכתה צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך. עם זאת אם ספר מיושב יצא, וכן זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור בישיבה.

מן התורה זמן הנחת התפילין הוא בין ביום ובין בלילה, אבל חכמים אסרו להניח תפילין בלילה מפני שהוא זמן שינה גזרו שמא ישכח וישן כשהתפילין מונחות עליו, וכתוצאה מכך לא יוכל לשמור על כבודן כראוי; לכן אסרו להניח תפילין בלילה.

לפני שיברך על הספירה, לכתחילה עליו לדעת איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד, סופר כראוי (ואם עבר יותר מכדי דיבור יאמר שוב לפני הספירה "היום") ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק בדברים אחרים צריך לברך שנית.

כיוון שלמעשה ההימנעות מהנחת התפילין בלילה היא מפני החשש שמא יישן כשהן עליו ולא ישמור על כבודן, לכן אפילו אם כבר עלה עמוד השחר עדיין אין מניחים תפילין – כיוון שזמן זה הוא זמן שינה לרוב בני אדם (ואם יוצא לדרך ולא יוכל להניחם במשך כל היום – מותר). התחלת זמן הנחת תפילין בבוקר, משיאיר היום במידה כזו שיכיר ויזהה ממרחק 4 אמות את חברו שרגיל בו קצת, ומי שלא הספיק להניח תפילין בזמן זה יכול להניחן עד לשקיעת החמה.

השוכח לספור באחד מלילות ספירת העומר – אם נזכר במשך היום שלא ספר בלילה – יספור ללא ברכה, ובלילות הבאים ימשיך לספור בברכה. אם נזכר בבין השמשות שלא ספר יספור מיד ללא ברכה, ומהלילה הבא יקפיד לשמוע הברכה מאחר. ואם לא נזכר ביום ימשיך לספור מהלילה הבא והלאה ללא ברכה. אך המסופק אם ספר בלילה הקודם, ממשיך לספור בברכה.

מעיקר הדין מצוותן של התפילין שיהיו מונחים עליו כל היום. אבל מפני שהאדם המניח תפילין צריך לשמור על נקיות גופו וכן שלא יסיח דעתו מן התפילין כל עוד הן מונחות עליו, ואין כל אדם יכול להיזהר בזה, לכן נוהגים לא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם שיהיו עליו התפילין בשעת קריאת שמע ותפילה כיוון שבזמן קצר כזה יכול כל אדם (ומצד הדין צריך בעת התפלה) להיזהר בהן ולשמור על נקיות גופו.

בירושלים נוהגים כל דיני הפורים ביום ט"ו באדר, ובערי הספיקות קוראים את המגילה ללא ברכה וללא קריאת התורה וועל הניסים ומקיימים את יתר המצוות. בשאר הערים גם מוסיפים בשמחה, ואין אומרים תחנון, ואף אסור להתענות ביום זה.
אָבֵל (ר"ל) נוהג בדיני אבלות בצנעה, אך לא בפרהסיא, ולכן מותר לאָבֵל לשבת על כיסא גבוה, ולנעול נעלי עור. אך ימעט בדברים של שמחה, ולא יצא האבל לבית הכנסת.

על התפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ומלשון הפסוק "ולזכרון" ( עם ו' החיבור, ולא נאמר "והיו לזכרון") משמע ששתיהן (מצוות תפילין של יד ומצוות של ראש) נחשבות להווייה אחת, וכן הברכה על של יד פוטרת גם את של ראש, ועל כן אין להפסיק ביניהן. ואסור אף לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו.