הלכה יומית

אחת ממצוות יום הפורים היא מצות משתה ושמחה, כמו שכתוב במגילה: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". את סעודת הפורים צריכים לקיים ביום, כאמור "ימי משתה", ואם עשה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו. וטוב לעסוק מעט בתורה לפני שיתחיל הסעודה, אך לא יאריך מדי, כדי שלא יימנע מלקיים סעודת פורים.

לפני סעודת פורים מתפללים תפלת מנחה בשעה מוקדמת, בכדי להספיק לערוך סעודת פורים כראוי מבעוד יום. לכתחילה יש להתחיל את הסעודה זמן ניכר לפני השקיעה, על מנת שיוכלו לקיים את מצות המשתה והשמחה מבעוד יום, ומנהגנו להמשיך את הסעודה בליל ט"ו, באופן שזמן חשוב מהסעודה יהיה בלילה. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה בשעה מוקדמת, יזדרז לאכול כביצה או לפחות כזית לחם, וישתה יין לפני השקיעה.

מצוה להרבות בסעודת פורים ולערוך סעודה נאה ככל האפשר . נוהגים לאכול פת בסעודת פורים וראוי לאכול שיעור של כביצה (54 סמ"ק) או לפחות כזית (27 סמ"ק). כמו כן יש נוהגים לאכול בשר בסעודת פורים, וניתן לקיים מנהג זה בבשר עוף (אך יש שכתבו לאכול בשר בהמה דוקא). ונוהגים לאכול בפורים "קרעפכין" (כיסי בצק ממולאים בבשר).

בירושלים נוהגים כל דיני הפורים ביום ט"ו באדר, ובערי הספיקות קוראים את המגילה ללא ברכה וללא קריאת התורה וועל הניסים ומקיימים את יתר המצוות. בשאר הערים גם מוסיפים בשמחה, ואין אומרים תחנון, ואף אסור להתענות ביום זה.
אָבֵל (ר"ל) נוהג בדיני אבלות בצנעה, אך לא בפרהסיא, ולכן מותר לאָבֵל לשבת על כיסא גבוה, ולנעול נעלי עור. אך ימעט בדברים של שמחה, ולא יצא האבל לבית הכנסת.

על התפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ומלשון הפסוק "ולזכרון" ( עם ו' החיבור, ולא נאמר "והיו לזכרון") משמע ששתיהן (מצוות תפילין של יד ומצוות של ראש) נחשבות להווייה אחת, וכן הברכה על של יד פוטרת גם את של ראש, ועל כן אין להפסיק ביניהן. ואסור אף לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו.

בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסור להפסיק אפילו בדברים שהם לצורך הנחת תפילין, אם יכול להסתדר מבלי לדבר. ואם דיבר בדברים שאינן לצורך הנחת התפילין – ואפילו מלה אחת – בין הברכה להידוק התפילין של יד – חייב לחזור ולברך "להניח תפילין", אך אם דיבר לאחר שהידק את התפילין יגמור את הנחת התפילין של יד ואחר כך יברך על ה"של ראש" (אחרי הנחתם ולפני שמהדקם) "על מצוות תפילין".

כל האמור בהלכות הקודמות הוא לגבי טעויות המשנות את המשמעות. אך אם טעה הבעל קורא בשינוי ניקוד שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר. ואפילו הוסיף אות, או אפילו הוסיף מלה שאינה כתובה – כל שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר.

כל האמור לעיל אודות תיקון הקריאה נוגע בעיקר בקריאת התורה בשבת בשחרית בכדי להשלים את התורה כתיקנה, אולם בקריאת התורה בימים שני וחמישי ובשבת במנחה, וכן במועדים (ואפילו ביו"ט או חוה"מ שחל בשבת) – אם טעה או דילג ותיקנו אותו לפני סיום העליה, יתקן וימשיך בקריאה כדין, אך אם לא תיקנו אותו עד שברך את הברכה שלאחר העליה – אין חוזרים בגלל טעות או דילוג בקריאה. ובלבד שקראו לפחות שלושה פסוקים כדינם בעליה זו, ולפחות עשרה פסוקים בסך הכל לכל העולים יחד.

קידוש היום ניתן לומר בישיבה או בעמידה (ומנהג הרבי בד"כ לקדש בעמידה). אך גם אם מקדש בישיבה, נוהגים להתרומם מעט בברכת בורא פרי הגפן. נוהגים לאחוז את הכוס בידו, ו(אם מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובת קידוש –) לומר בקול רם – מ"כי ששת" ולא יפסיק בדיבור בין "כי ששת" ל"על כן", שהרי הם שני חלקים של אותו הפסוק. כאשר יו"ט או חוה"מ חל בשבת, אומרים מזמור לדוד וכו' עד "ויקדשהו" – בלחש.

דיני כתיבת המגילה שווים בכללותם לדיני כתיבת ספר תורה. – יש לכותבה בדיו על הקלף, ולשרטט את שורות המגילה לפני כתיבתה. וכן צריך להקפיד על צורת האותיות, וכל אות חייבת להיות בהיקף גויל (כלומר שתהיה מוקפת קלף ריק מכל צדדיה). הסופר צריך לכתוב את המגילה לשמה, ואף לומר זאת בפיו לפני הכתיבה: "הריני כותב לשם קדושת מגילה".

לאחר הקידוש אין מברכים ברכה אחרונה על היין כיוון שהקידוש הוא צורך הסעודה ונפטר בברכת המזון, אך הטועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – ראוי שישתה לפחות רביעית (כ-86 סמ"ק) יין, כדי לצאת מידי ספק ברכה אחרונה (ולמעשה נוהגים בכל מקרה לשתות את רוב תכולת כוס הקידוש, אפילו אם יש בה יותר מרביעית). אבל גם אם שתה "כמלא לוגמיו" בלבד, יצא ידי חובת קידוש.

העמוד שבו כתובים שמות עשרת בני המן, צריך להתחיל במילה "איש" [שבפסוק "ובשושן הבירה . . חמש מאות איש" (ט, ו)]. במגילת שכתב כ"ק אדמו"ר מהר"ש לא היו עשרת בני המן בעמוד אחד, אלא נכתבו בכתב רגיל בראש העמוד, ולאחריהם הפסוקים הבאים, כמו כן במגילה זו לא התחילו כל העמודים במילה "המלך". כאשר ערך הרבי את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בשנת תש"ז הדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה.