הלכה יומית

אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן הינה מלאכת טוחן, שכן, היו צריכים לשחוק סממנים, בכדי להפיק מהם את הצבע ליריעות המשכן. מכך למדו חכמים, שהטחינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת. חכמים עשו סייג וחששו אף מדברים העשויים להביא לידי ביצועה בשבת, ומשום-כך אסרו למי שאינו חולה, ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין". וכתבו האחרונים, שאף שכיום אין נהוג בדרך כלל להכין תרופות בבית, אלא לרכשם בבית המרקחת, עדיין גזירת חכמים בתוקפה עומדת; ולכן הנצרך ליטול תרופות עליו לקחתם סמוך לכניסת השבת ומיד בצאתה. עם זאת, במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, בנטילת התרופות אף בשבת עצמה כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר, שחכמים אסרו ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין" ויעבור על איסור טוחן בשבת; עם זאת, חולה הנצרך לתרופות, מותר לו לקחתם אף שאינו בסכנה, אך רק בתנאי שנפל למשכב או חלה בכל גופו. דנו הפוסקים לגבי הנצרך לתרופות מספר פעמים ביום, ועליו לקחתם גם בשבת. יש שכתבו שכשהתחיל ליטול את התרופה לפני השבת, יש מקום להקל, ובפרט כשהטיפול הינו על בסיס יומי וכשמחסירים יום מימי הטיפול אין תועלת בתרופה. אלא שיש שהסתייגו וכתבו שאין היתר לכך, ורק כאשר נטילת התרופה תמנע את הנפילה למשכב ניתן להקל, אולם במקרה של שיכוך כאבים בלבד אין לכך היתר.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אלא שאף במין מאכל אחד ייתכן בורר כגון שישנם עלי חסה המעופשים שבדרך כלל אין אוכלים אותם, אם מוציאם מייתר העלים הרי זה בורר, ולכן יש להוציא בידו רק את העלים הטובים מתוך הרקובים ורק בסמוך לסעודה לאחר היציאה מבית הכנסת וכן יש להקפיד להוציא רק מה שצריך לאותה הסעודה. וכתבו הפוסקים, שאף כששניהם מיני מאכל אם הם מינים שונים בשמם ובטעמם וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת הוזכר שאף בשני מיני מאכל וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולמשל חלבון וחלמון נחשבים כמין אחד משום ששניהם נקראים ביצה, אלא שכאשר הביצה חיה והדרך להשתמש רק בחלמון אין להפרידם.

הזהירו חכמים שאת נרות השבת יש להדליק סמוך לקבלת השבת, בכדי שיהיה היכר שהודלקו לכבוד השבת. במידה והנרות הודלקו מוקדם או כשלא קיבלה האשה את השבת לאחר הדלקת הנרות יש לכבות את הנרות ואח"כ לחזור ולהדליקן, ולכן יש להקפיד לקבל את השבת סמוך לכניסת השבת. במקום הצורך כאשר האשה נאלצת לבצע עוד כמה מלאכות יכולה להתנות שאינה מקבלת את השבת אך בתנאי שתקבל את השבת "לאלתר", וכתבו הפוסקים שזמן זה הוא לכל היותר עד כ10 דקות מהדלקת הנרות, אך רק במקום צורך יש לסמוך על כך. וכשאינה יכולה לקבל את השבת לאלתר, תדליק נרות בברכה ובעלה יקבל עליו את השבת לאלתר.

נפסק להלכה שבשני מיני מאכל ששמם או טעמם שווים אין דין בורר, ולכן אף שאינו חפץ באחד מהן, מותר להוציא את המאכל שאינו חפץ, ואין בכך משום איסור בורר. יתר על כן כתבו הפוסקים, שדין זה אמור אפילו כשיש במאכל חלקים שאינם נחשבים אצלו, כגון: קערת דג בה ישנם חתיכות קטנות וגדולות, אין איסור להוציא את הקטנות, ואפילו אם משליך את החתיכות הקטנות לאשפה כי אינם מנות מכובדות אינו נראה כבורר פסולת, כיון שרגילים לאכול את הכל והכל מין אחד. דוגמא נפוצה לכך מצויה אף בפסח, שרוצים לברור מצות שלימות ל"לחם משנה", כתבו הפוסקים שהדבר מותר משום שהינם מין אחד.

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.