הלכה יומית

מי ששכח להבדיל במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון או בימים הבאים – (יאמר הפסוקים 'הנה א-ל' וגו' ו) לא יברך אלא ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל", אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר. ויכול להבדיל עד סוף יום שלישי, ואם לא הבדיל עד סוף יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, לפי שימים אלו (החל מליל רביעי) אין להם שייכות לשבת שעברה אלא שייכים הם כבר לשבת הבאה.

אם שכח או הזיד ולא הבדיל במוצאי יום טוב (שחל בחול), אין אפשרות להשלים במשך שלושה ימים, אלא רק יום אחד למחרת יום טוב. ואם הוא יום התענית (היינו ששכח להבדיל במוצאי ראש השנה, ונזכר למחרת – צום גדליה) יבדיל ויתן לקטן שהגיע לחינוך לשתות מן היין, ולא ימתין עד צאת הצום – כיוון שהבדלת יום טוב ניתנת לתשלומין רק ביום שאחר החג.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).

מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה, וישנם גברים שאינם יודעים להבדיל בעצמם יכול להבדיל עבורם ולהוציאם ידי חובת הבדלה. דין זה אמור בגברים, אך אם הן נשים לא יבדיל מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה כדי להוציא נשים בלבד (ואפילו אם אינן יודעות להבדיל בעצמן) אלא אם כן מבדיל עבור גברים שאינם יודעים ואז גם הן יכולות לצאת.

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך", ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, אלא שמכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אלא שלכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה שיתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.

בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן.

תקנו חכמים לקדש על היין לפני סעודת שחרית כמו לפני סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהיה כבוד לילה עודף על כבוד יום. והטועם מיני מזונות וכדומה לפני התפילה – מנהגינו שאינו צריך לקדש לפניהם.

כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש.