הלכה יומית

אם קידש על הכוס ולאחר מכן התברר שלא היה זה יין כי אם מים, אבל בעת שקידש היה לפניו (על השולחן או על הספסל) יין מוכן לשתות – יצא ידי חובתו ואינו צריך לקדש שוב. וישתה מיד מן היין המוכן שלפניו, והרי זה כאילו קידש על אותו יין; אבל אם התברר שהיה בידו כוס מים, ואין לפניו יין כלל – במקרה זה לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן": אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין, אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו, בברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך תחילה.

מי שקידש ולאחר הקידוש קודם השתיה נשפך היין שבכוס הקידוש, יביאו לו כוס אחר של יין וישתה; ואינו צריך לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) אם לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו בינתיים. ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן", הדבר תלוי – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין (והיין היה לפניו), אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו בברכת בורא פרי הגפן שבירך תחילה, ואינו צריך לברך שוב.

לכתחילה מדליקים את הנרות על השולחן שעליו אוכלים סעודת שבת . אשה המדליקה יותר משני נרות – יכולה לשים שאר נרותיה במקום אחר, ובלבד שישאר נר אחד על שולחן האכילה . גם במקום שנמצאות נשים ובנות רבות, אין צורך שתדלקנה כולן על השולחן שאוכלים עליו , אלא די בזוג נרות או אף בנר אחד על השולחן.

אם לא אפשרי להדליק על השולחן (מצד בטיחות הילדים/סכנה אחרת או מחוסר מקום על השולחן וכדומה) ניתן להדליק את הנרות סמוך לשולחן, במקום שמשתמשים בו בשבת (בין אכילה ובין שאר דברים) ובאופן שיהיה ניתן לראותם בשעת הקידוש. אך אין להדליק את הנרות בחדר שלא משתמשים בו כלל בשבת.

אם כשהדליק לא היה מספיק שמן כדי שידלק כשיעור – לא יוסיף שמן בעוד הנר דולק, אלא צריך לכבות הנר ולהוסיף שמן כדי השיעור, ולהדליק שוב ללא ברכה. נר שכבה בתוך 50 דקות מההדלקה – חוזרים ומדליקים אותו ללא ברכה. ואם לא הדליק, יצא ידי חובתו בדיעבד.

לאחר הדלקת הנרות, יכול מי שעוד לא קיבל שבת לטלטל את הנרות קודם השקיעה מהשולחן למקום אחר ובלבד שישארו בתוך החדר בו אוכלים.
כמו כן, אם אין אפשרות לוודא שבשעת פינוי הכלים וכו' אחרי הסעודה לא יכשלו בטלטול הפמוטות עם הנרות המכובים (האסור בשבת משום 'מוקצה') – לא ידליקו על השולחן, אלא יציבו את הנרות במקום בטיחותי, וכדאי שיהיה זה באופן שניתן לראותם בזמן הסעודה.

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

את ברכת מעין שבע תקנו לומר רק בשבת ולא ביום טוב, וביו"ט שחל להיות בשבת אומרים ברכת מעין שבע כרגיל ואין מזכירים בה את היו"ט, רק את השבת – לפי שאלמלא שבת לא הייתה נאמרת ביו"ט – מפני שברכה זו נתקנה בשבת מפני המאחרים לבוא שמא יסתכנו מן המזיקין (ובליל יו"ט היו שלא באו לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש). אך כשחל הלילה הראשון של פסח בשבת – אין אומרים ברכת מעין שבע, מפני שעיקר התקנה היה מפני השמירה וליל פסח הוא ליל שימורים מן המזיקין.

ברכת מעין שבע במקורה נקבעה רק בבית הכנסת קבוע, אך לא במקום שמתפללים בו באקראי כגון במניינים בבתים פרטיים. אלא שבמקום שנהגו לאמרה אף במנין אקראי, אין למחות בידם; וככתבו הפוסקים שכיום למעשה מקובל שאומרים ברכה זו בכל מניין. המתפלל ביחידות, אסור לו לומר את כל ברכת מעין שבע. ואם ירצה לומר "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית" בלבד – הרשות בידו.

נוהגים הקהל לעמוד בעת שהש"ץ אומר ברכת מעין שבע. כמו כן המנהג הוא שאף הקהל אומרים יחד עם הש"ץ בברכת מעין שבע את הקטעים: "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ולכתחילה ראוי שתהיה אפשרות לצבור לשמוע את השליח צבור בברכת 'מעין שבע' מראש ועד סוף, מלה במלה, כמו בחזרת השליח ציבור.

אף על פי שבכל משך זמן תפילת הציבור אסור לדבר, עם זאת בעת שהשליח ציבור אומר ברכת מעין שבע (וכן בעת אמירת "ויכולו") יש להיזהר בכך במיוחד, ומובא בפוסקים "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות אמר לו למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז' ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה".

את ההתעטפות בטלית מקדימים להנחת התפילין, וזאת על פי הכלל: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם", וכיוון שמצוות ציצית תדירה יותר שהרי היא נוהגת בין בשבתות וימים טובים ובין בימות החול, ואילו מצוות התפילין נוהגת רק בימות החול, לכן ההתעטפות בטלית קודמת להנחת תפילין.