הלכה יומית

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך", ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, אלא שמכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אלא שלכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה שיתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן.

כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש.

היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה ( או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה.

לבד מן הדין שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהן, נוהגים בכמה מקומות בתפילה למשמש בתפילין ולנשק היד שנגעה בהם (תחילה בתפילין של יד ואחר כך בתפילין של ראש). ואלו הן: בפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעים בתש"י ואח"כ באמירת "ומשביע לכל חי רצון" בתש"ר. וכן באמירת "יוצר אור" ממשמשין בתש"י ובאמירת ו"בורא חושך" בתש"ר". וכן נהוג למשמש בתפילין כשמזכיר מצוותן: כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ובפרשת "קדש" "והיה כי יביאך", כשאומר "והיה לך לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "ולזכרון בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ויש נוהגים לנשקם ב"ובא לציון" כשאומר "למען לא ניגע לריק" או כשאומר "שנשמור חוקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה".

כיוון שההתעטפות בטלית קודמת להנחת התפילין, יש להניח את הטלית מעל התפילין במקום נגיש, כך שבפתחו את התיק יפגוש תחלה את הטלית ולא בתפילין, שכן "אין מעבירין על המצוות" (היינו שכשמתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה), ועל כן לכתחילה יש להניח את הטלית במקום נגיש יותר מן התפילין, שלא יפגע תחלה בתפילין ויצטרך לדחות את הנחתן עד לאחר ההתעטפות בטלית. ובדיעבד גם אם לא נזהר בזה והניח את שקית התפילין מעל הטלית – יתעטף בטלית תחלה ואינו כ"מעביר על המצוות", כיוון שהתפילין מכוסות ומונחות עדיין בנרתיקן.

אם התפילין היו ללא נרתיק ומונחות גלויות על הטלית וכשפתח את תיק הטלית פגע בתפילין הגלויות בתחלה (אפילו שעדיין לא נטלם בידו) – אסור לדחות את המצווה וצריך הוא להניח תחלה את התפילין ורק אח"כ יתעטף בטלית. וכן הפושט את הטלית והתפילין על דעת להחזירן מיד, וכשבא ללבשן פגע בתפילין תחלה, יניח תחלה את התפילין ואח"כ יתעטף בטלית.

מי שבטעות לקח את התפילין לפני הטלית, וחשב שצריך להתעטף בטלית תחלה, ועבר והוריד מידיו את התפילין ולקח את הטלית (אף על פי שבמקרה זה היה צריך להניח תחלה את התפילין כדי שלא "להעביר על המצווה"), אף שלא נהג כהוגן – לא יניח את הטלית מידיו אלא יתעטף בה תחלה ורק אח"כ יניח תפילין.

מי שהיו התפילין מזומנים לו כעת, והטלית אינה מזומנת לו אלא מאוחר יותר, אינו צריך להמתין לטלית בכדי להקדימה להנחת התפילין, אלא יכול הוא להניח את התפילין מיד. ואח"כ כשיביאו לו את הטלית יתעטף בה, מפני שאין משהין את המצוה (ואע"פ שאח"כ המצווה יותר מן המובחר) כיוון שמצוה בשעתה חביבה.

כשאורזים את החפצים לנסיעה, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה. והורה הרבי שיהודי צריך לדעת שכשהולך הוא ממקום למשנהו מוליכים אותו מלמעלה והכוונה היא לשכן שמו שם, יחד עם כל ההכנות הגשמיות בדרך הטבע שהנסיעה תהיה כשורה ובהצלחה. כמו כן יש לקחת לנסיעה סידור תהלים ותניא, ובעת הנסיעה ישתדל ללמוד או להשמיע ענייני תורה. וכן יקח עמו קופת-צדקה. וכסגולה לנסיעה טובה הורה הרבי להשתדל לקבל שליחות-מצווה לצדקה אל מחוז-חפצו.

אודות הזהירות בקדושת התפילין נאמר בגמרא: "כלי שהוא כליין אפילו עשרה .. כחד". כלומר, חכמים נזהרו ביותר בכבודן של התפילין עד כדי-כך, שאפילו כשהן מונחות בכמה כיסויים אסור לנהוג בפניהם בביזיון, כל עוד כיסויים אלו שייכים לתפילין, עד שיניח את נרתיקן בכלי אחר שאינו שלהן. ודנו הפוסקים לגבי ישיבה על מזוודה בה מונחות תפילין, ויש שכתבו לאסור זאת אף שהתפילין מונחות בכלי אחר, משום שבישיבתו מכביד עליהם והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.