הלכה יומית

האריז"ל היה נוהג לערוך הקפות במוצאי שמחת תורה. על יסוד הנהגה זו, נהגו בכך הנוהגים על פי המקובלים לערוך הקפות שניות במוצאי החג, בהוצאת ספרי תורה עם כל פרטי המנהגים כפי שעורכים את ההקפות בלילה הראשון. הרבי הרחיב וביסס מנהג זה בארץ ישראל, ושלח מברקים מיוחדים למשתתפים בהקפות שניות.

נוסף על כך שהסעודה צריכה להיות במקום הקידוש, היא צריכה להיות סמוכה לקידוש גם בזמן. לכן, צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש. ואם עבר זמן, אפילו זמן קצר, צריך לחזור ולקדש (וכמה דקות בודדות אינו נחשב הפסק, וכן אם מתעכב בגלל צורכי הסעודה אין זה הפסק). אבל אם בעת הקידוש היה בדעתו לאכול מיד, ולאחר מכן אירעו אונס ולא היה יכול לאכול מיד אלא התעכב ואכל מאוחר יותר – אינו צריך לחזור ולקדש, ובלבד שלא יצא בינתיים ממקומו.

נפסק להלכה שארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו. ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה.

הלולב ומיניו אינם צריכים גניזה לאחר זמן מצוותם, שכן אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמישי קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמישי מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותם, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ועל כן גם הלולב ומניו לאחר שסיים מצוותו בימי החג מעיקר הדין מותר לזרקם. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם.

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בעת ברכת "מחייה המתים" בתפלה, משום שאף הגשמים מביאים חיים לעולם. את הזכרת שבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים להזכיר מתפלת מוסף של שמיני עצרת. ומי ששכח ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" אלא "מוריד הטל", אינו חוזר, ואפילו אם עדיין לא סיים את ברכת "מחיה המתים", לא יחזור – כיוון שהזכיר טל, ויש שבח לה' בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, כי גם הטל הוא חיים לתבואה ולעולם.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, הדברים אמורים ביתר הדגשה בחודש תשרי. ומעורר הרבי בשיחותיו הקדושות כי משבת בראשית לוקחים את הכוח לעבודה בפועל ב"הקהל" לאחרי חודש תשרי – כאשר כל אחד הולך למקומו ואז נדרש ביתר שאת להקהיל את כולם יחד ליראה את ה'.

בנוסף להקהלת רבים מישראל יחד, מוטל על כל אחד לקיים "הקהל" גם בנפשו פנימה – להקהיל ולאסוף את כל תכונותיו השונות, ואת כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו, ולהכניס אותם ל"בית המקדש" הפנימי שלו, בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך זה הקב"ה, עד שיהיו כולם חדורים כליל ב"ליראה את השם". כל אחד יתבונן וישתדל להביא לידי כך שהאמונה בקב"ה (שהאמונה בקב"ה היא ה"מלך", הדבר המנהיג אותו) תשפיע עליו ועל כל מעשיו; וכן שהמוח (המלך) יהיה שליט על הלב וכך ישפיע על כל האיברים – שהכל יהיה כהוראות התורה.

בשנת הקהל ישנה הדגשה מיוחדת בעבודה הרוחנית של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – "לעשות" עוד יהודי ועוד יהודי עד שפועלים שהעולם כולו יהיה דירה לו יתברך. יש להוסיף בהשתדלות ובהתעסקות להרחיב את החינוך על טהרת הקודש, חינוך ספוג יראת השם ואהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.

עניינה של שנת "הקהל" בא לידי ביטוי גם בכך שרבים מישראל נקהלים יחדיו על מנת ללמוד יחד תורה – כל חלקי התורה, ובפרט לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות. ובכלל בשנה זו יש להוסיף הוספה מיוחדת בלימוד התורה, ולא להסתפק בהוספה בלימוד בעצמו, אלא לדאוג שגם הזולת יוסיף בלימוד, ויש להתחיל בכך כבר עם "טף".

בשנת הקהל יש לאסוף את כל חלקי התורה – פשט, רמז, דרוש וסוד – ולאחדם יחד, ובפרט את ענייני התורה שבהם נתבארו פרטי העניינים ד"הקהל", בנגלה דתורה, וכולל ובמיוחד בפנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות. ופעמים הורה הרבי בשנת הקהל שמי שיש בידו העתקות נאמנות מענייני מנהגים הקשורים עם פסק הלכה, כתבי חסידות, מכתבים, רשימות ושיחות קודש, ודברי ימי חסידים הראשונים ברי סמכא בכתב או בעל פה – ישתדל לשלחם לבית חיינו על מנת שידפיסו ויפיצו זאת.

פעולות שנת הקהל צריכות לכלול אף את העבודה עם "הנשים והטף", וההשפעה על נשים במסגרת "הקהל" – תיעשה על ידי נשים. גם הפעולה על הטף, כדי שתהיה באופן טוב ונקל יותר הרי זה צריך להיעשות ע"י נשים. ובמיוחד כשמדובר אודות תינוק הצריך לאמו. ומתפקידן של הנשים להשפיע גם על האנשים שיעסקו בעניין "הקהל".