הלכה יומית

הלולב ומיניו אינם צריכים גניזה לאחר זמן מצוותם, שכן אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמישי קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמישי מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותם, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ועל כן גם הלולב ומניו לאחר שסיים מצוותו בימי החג מעיקר הדין מותר לזרקם. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם.

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בעת ברכת "מחייה המתים" בתפלה, משום שאף הגשמים מביאים חיים לעולם. את הזכרת שבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים להזכיר מתפלת מוסף של שמיני עצרת. ומי ששכח ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" אלא "מוריד הטל", אינו חוזר, ואפילו אם עדיין לא סיים את ברכת "מחיה המתים", לא יחזור – כיוון שהזכיר טל, ויש שבח לה' בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, כי גם הטל הוא חיים לתבואה ולעולם.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, הדברים אמורים ביתר הדגשה בחודש תשרי. ומעורר הרבי בשיחותיו הקדושות כי משבת בראשית לוקחים את הכוח לעבודה בפועל ב"הקהל" לאחרי חודש תשרי – כאשר כל אחד הולך למקומו ואז נדרש ביתר שאת להקהיל את כולם יחד ליראה את ה'.

בנוסף להקהלת רבים מישראל יחד, מוטל על כל אחד לקיים "הקהל" גם בנפשו פנימה – להקהיל ולאסוף את כל תכונותיו השונות, ואת כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו, ולהכניס אותם ל"בית המקדש" הפנימי שלו, בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך זה הקב"ה, עד שיהיו כולם חדורים כליל ב"ליראה את השם". כל אחד יתבונן וישתדל להביא לידי כך שהאמונה בקב"ה (שהאמונה בקב"ה היא ה"מלך", הדבר המנהיג אותו) תשפיע עליו ועל כל מעשיו; וכן שהמוח (המלך) יהיה שליט על הלב וכך ישפיע על כל האיברים – שהכל יהיה כהוראות התורה.

בשנת הקהל ישנה הדגשה מיוחדת בעבודה הרוחנית של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – "לעשות" עוד יהודי ועוד יהודי עד שפועלים שהעולם כולו יהיה דירה לו יתברך. יש להוסיף בהשתדלות ובהתעסקות להרחיב את החינוך על טהרת הקודש, חינוך ספוג יראת השם ואהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, ישנה הדגשה מיוחדת על כך בחודש תשרי, ובפרט בזמנה של מצות הקהל כפשוטה, בחג הסוכות (החל מיום טוב ראשון, וכולל שבת בראשית שלאחרי זה). עניין "הקהל" צריך להתבטא לכל לראש בשמחת בית השואבה – להקהיל רבים מישראל, אנשים נשים וטף, ולאחד את כולם להשתתף בשמחת בית השואבה. בעת אמירת הלל בימי חג הסוכות בשנת הקהל, יש לאחוז את כל ארבעת המינים, כולל האתרוג, כל משך זמן אמירת ההלל, וכך מנהג הרבי.

חייב ה'בעל תוקע' להיות בקי בהלכות תקיעת שופר המבוארים בפוסקים. נוסף על כך מנהגנו שה'בעל תוקע' לומד לפני התפילה – בשני הימים של ראש השנה – מאמר ד"ה 'להבין ענין תקיעת שופר' שנדפס בסידור (עם דא"ח וכן בחלק מן המחזורים). בעת התקיעות התוקע עומד על הבימה, במקום שבו קוראים בתורה. ויזהר שלא להישען במהלך התקיעות על שולחן הקריאה או כיוצא בזה . בעת הצורך ניתן להחליף בעל תוקע גם באמצע התקיעות, וימשיך התוקע השני מאותו המקום שעצר הראשון, ואין צריך לברך שוב (אם שמע הברכות).

נאמר בתורה "בסוכות תשבו שבעת ימים", ולמדו חכמים: "תשבו" – כעין "תדורו". כלומר, על האדם לשבת בסוכתו בימי החג, כמו שהוא דר בביתו במשך כל השנה. דהיינו שיעשה את כל צרכיו בסוכה, וכל דבר שבדרך כלל אינו עושה חוץ לביתו – לא יעשה חוץ לסוכתו. וצריך לכוון בישיבתו בסוכה, שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שציוונו לשבת בסוכה זכר ליציאת מצרים. חיוב הסוכה לקטן הוא מגיל שאינו זקוק לאמו (בדרך כלל גיל חמש או שש) ועל האב מוטלת החובה להקפיד עמו על כך.

כתב אדמו"ר הזקן בסידור: "יכין עצמו לתקוע בשופר". ההכנה היא קבלת עול מלכות שמים כללית, ומסירה כללית לה' מעומק הנפש. והכנה רבה זו שייכת לכל אחד ואחד. אומרים שבע פעמים "למנצח". לאחר מכן אומר בעל התוקע פעם אחת את פסוקי "קר"ע שט"ן", ו"עלה אלקים". והקהל אומר אחריו פסוק בפסוק. נוהגים לכסות את השופר במפה, ויהיה מכוסה עד גמר הברכות.

אכילת קבע חייבת להיות תוך הסוכה (אכילת המוציא או מזונות יותר מכביצה). ואכילת ארעי (כגון פת ומזונות עד (וכולל) שיעור של כביצה, ושאר פירות וירקות גם בכמות גדולה) מן הדין יכולה להיות מחוץ לסוכה, וכן מותר לשתות כל המשקין חוץ לסוכה. אך המחמיר על עצמו שלא לשתות חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח. ולמנהגנו מקפידים שאין טועמים ואין שותים – אפילו מים – חוץ לסוכה. כמו כן אנו נוהגים לישב בסוכה בכל שבעת ימי החג, גם בשעת ירידת גשמים. ולגבי שינה – מנהג רבותינו נשיאינו שאין ישנים בסוכה, ואנו מנהג רבותינו בידינו.

לפני הברכות אומר ה'בעל תוקע' את ה"יהי רצון" בלחש. הקהל – אינו אומרו. הבעל תוקע מברך "לשמוע קול שופר", ו"שהחיינו" וגם ביום ב' דראש השנה מברך ברכת שהחיינו, ולכתחילה יהיה לבוש בבגד חדש. כשמברך הבעל תוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות, וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם. ולא יענו 'ברוך הוא וברוך שמו'.