הלכה יומית

בשנת הקהל יש לנצל כל הזדמנות שמתאפשר לעשות כינוסי הקהל, ואף ללכת ולחפש בעצמו הזדמנויות נוספות. חובה זו מוטלת במיוחד על כל מי שהוא "מלך" – גדול בסביבתו: רב בקהילתו, מחנך בכיתתו, אב במשפחתו. כינוסי "הקהל" יתקיימו במקום קדוש – בית הכנסת ובית המדרש, בית תורה, בית תפלה או בית גמ"ח, ועד לבית פרטי שנעשה בית תורה תפלה וגמ"ח, "בית חב"ד".

כינוסי "הקהל" צריכים להתקיים במיוחד בשבתות, בימי הקריאה בתורה, וביומי דפגרא – החל מעשרת ימי תשובה, על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה בד' הימים שבין יוהכ"פ וחג הסוכות, ועל אחת כמה וכמה בחג הסוכות. בהקהלת אנשים ונשים, מובן שצריך להיות כפי הוראת התורה, בהפרדה ביניהם. ודווקא על ידי מחיצות אלו הרי הם מתאחדים.

על יום הכיפורים נאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש". ודרשו חז"ל שכוונת התורה היא להורות – "הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי העשירי, שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי", ומצוה זו היא מאהבת הקב"ה לישראל שציווה להתענות יום אחד בשנה – לטובתם לכפר עוונותיהם; וגם בתענית זו רוצה הוא שלא יינזקו, ולכן ציווה שיאכלו וישתו תחלה שלא יזיק להם העינוי, ואסור להתענות בערב יום הכיפורים. ואמרו חכמים ש"האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", ונוטל שכר על תענית של יומיים. ויש לאכול ביום זה כשיעור אכילה של יומיים, ולפחות יאכל שתי סעודות – סעודת שחרית, וסעודה מפסקת.

אוכלים ביום זה רק מאכלים הקלים להתעכל, כגון עופות ודגים, אך לא בשר בהמה. אין אוכלים שומשום כל היום. וגברים לא יאכלו דברים המחממים את הגוף כגון: שום וביצים, בכל היום. מאכלי חלב – בין חמים ובין קרים , מותר לאכול במהלך הבוקר, אך לא בסעודה המפסקת, ונוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסי בצק ממולאים בבשר). לפני הצום אוכלים סעודה מפסקת. נוטלים ידים וטובלים פרוסת המוציא בדבש. אוכלים מאכלים שאינם מלוחים. אין לאכול מאכלי חלב וחמאה, ולא תבלינים חריפים. הרוצה לאכול ולשתות לאחר סיום ה'סעודה מפסקת' – לכתחילה כדאי להתנות כן בפיו , ובדיעבד יכול לאכול גם אם לא התנה.

מן האמור על יום הכיפורים "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", למדו חכמים שכיוון שהתענית היא בעשירי ובכל זאת בציווי התורה להתענות נאמר שהוא בתשיעי, הרי שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום. וכן ביציאת היום צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר "מערב עד ערב", הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב, והוקשו שני הערבים זה לזה . ומ"תשבתו שבתכם" למדו חכמים שיש לנהוג כך אף ביתר המועדים ובשבתות. ולכן יש לדאוג לסיים את סעודת ערב יום הכיפורים ולקבל את קדושת היום מבעוד יום.

כתבו הפוסקים שנהוג להתחיל לעסוק במלאכת הקמת הסוכה מיד בצאת יום הכיפורים. ולמנהגנו אף שאין נזהרים להתחיל לעסוק בבניין הסוכה במעשה בפועל במוצאי יום הכפורים, מקיימים ענין זה על ידי הדיבור אודות עשיית הסוכה. למחרת יום הכיפורים משכימים לבית הכנסת, ומצוה לתקן את הסוכה ולבנותה כולה מיד למחרת יום הכיפורים אחר יציאה מבית הכנסת, שמצווה הבאה לידו אל יחמיצנה.

מותר להשתמש למצוות ארבעת המינים באתרוג הקדוש בקדושת שביעית. ואף מותר לצורך כך לקטוף אתרוג מהאילן, גם אם עדיין אינו ראוי לאכילה. הרוצה ליטול אתרוג של שביעית, יכול לקוטפו מהשדה, או ליטול מאוצר בית דין. ואם נוטלו מאדם אחר ומעוניין לשלם לו, יקנה גם דברים אחרים וישלם את דמי האתרוג בהבלעה. אודות הוצאת אתרוגים של שביעית לחו"ל – יש לשאול רב מורה הוראה האם מותר וכיצד.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, ישנה הדגשה מיוחדת על כך בחודש תשרי, ובפרט בזמנה של מצות הקהל כפשוטה, בחג הסוכות (החל מיום טוב ראשון, וכולל שבת בראשית שלאחרי זה). עניין "הקהל" צריך להתבטא לכל לראש בשמחת בית השואבה – להקהיל רבים מישראל, אנשים נשים וטף, ולאחד את כולם להשתתף בשמחת בית השואבה. בעת אמירת הלל בימי חג הסוכות בשנת הקהל, יש לאחוז את כל ארבעת המינים, כולל האתרוג, כל משך זמן אמירת ההלל, וכך מנהג הרבי.

חייב ה'בעל תוקע' להיות בקי בהלכות תקיעת שופר המבוארים בפוסקים. נוסף על כך מנהגנו שה'בעל תוקע' לומד לפני התפילה – בשני הימים של ראש השנה – מאמר ד"ה 'להבין ענין תקיעת שופר' שנדפס בסידור (עם דא"ח וכן בחלק מן המחזורים). בעת התקיעות התוקע עומד על הבימה, במקום שבו קוראים בתורה. ויזהר שלא להישען במהלך התקיעות על שולחן הקריאה או כיוצא בזה . בעת הצורך ניתן להחליף בעל תוקע גם באמצע התקיעות, וימשיך התוקע השני מאותו המקום שעצר הראשון, ואין צריך לברך שוב (אם שמע הברכות).

נאמר בתורה "בסוכות תשבו שבעת ימים", ולמדו חכמים: "תשבו" – כעין "תדורו". כלומר, על האדם לשבת בסוכתו בימי החג, כמו שהוא דר בביתו במשך כל השנה. דהיינו שיעשה את כל צרכיו בסוכה, וכל דבר שבדרך כלל אינו עושה חוץ לביתו – לא יעשה חוץ לסוכתו. וצריך לכוון בישיבתו בסוכה, שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שציוונו לשבת בסוכה זכר ליציאת מצרים. חיוב הסוכה לקטן הוא מגיל שאינו זקוק לאמו (בדרך כלל גיל חמש או שש) ועל האב מוטלת החובה להקפיד עמו על כך.

כתב אדמו"ר הזקן בסידור: "יכין עצמו לתקוע בשופר". ההכנה היא קבלת עול מלכות שמים כללית, ומסירה כללית לה' מעומק הנפש. והכנה רבה זו שייכת לכל אחד ואחד. אומרים שבע פעמים "למנצח". לאחר מכן אומר בעל התוקע פעם אחת את פסוקי "קר"ע שט"ן", ו"עלה אלקים". והקהל אומר אחריו פסוק בפסוק. נוהגים לכסות את השופר במפה, ויהיה מכוסה עד גמר הברכות.

אכילת קבע חייבת להיות תוך הסוכה (אכילת המוציא או מזונות יותר מכביצה). ואכילת ארעי (כגון פת ומזונות עד (וכולל) שיעור של כביצה, ושאר פירות וירקות גם בכמות גדולה) מן הדין יכולה להיות מחוץ לסוכה, וכן מותר לשתות כל המשקין חוץ לסוכה. אך המחמיר על עצמו שלא לשתות חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח. ולמנהגנו מקפידים שאין טועמים ואין שותים – אפילו מים – חוץ לסוכה. כמו כן אנו נוהגים לישב בסוכה בכל שבעת ימי החג, גם בשעת ירידת גשמים. ולגבי שינה – מנהג רבותינו נשיאינו שאין ישנים בסוכה, ואנו מנהג רבותינו בידינו.