הלכה יומית

אמרו חכמים: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", תקנה זו נתקנה ע"י דוד המלך ע"ה לאחר שבכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ר"ל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום ורמוז הדבר במה שנאמר עליו "נאום הגבר הוקם על" – "על" בגימטריא ק', וסמך לדבר מן האמור "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – "אל תקרי מה אלא מאה", וכתב רבינו 'בעל הטורים' בדרך רמז ש"יש בפסוק ק' אותיות", ומביא עוד רמזים בזה. והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.

בכל יום שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול – כשחל בשבת אין אומרים "אב הרחמים". כמו כן כשיש בבית הכנסת חתן או מילה, אין אומרים "אב הרחמים". בשבת מברכים אין אומרים "אב הרחמים", מלבד בשבת מברכים חודש סיון – שאז אומרים "אב הרחמים". וכן בשבת שלפני ראש השנה (שאין אומרים נוסח ברכת החודש) אומרים "אב הרחמים".

הענין דמאה ברכות בכל יום הוא דבר השייך ובנקל לכל אחד ואחד מישראל הן אנשים והן נשים וגם טף, שהרי גם לפני בר מצוה מחנכים אותם באמירת מאה ברכות בכל יום, וגם הקטנים יותר שלא הגיעו לגיל חינוך עד לתינוקות שמתחילים לדבר מחנכים אותם באמירת ברכות (ועניית אמן) עד שאמירת הברכות נעשית אצלם דבר הרגיל ובדרך ממילא, ולא רק אמירת הברכות בפה אלא גם (ובעיקר) באופן שחודר בכל מציאותו חפצו ורצונו שכלו ומדותיו – ע"י החינוך בתוכן הברכות ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.

שבת מברכים הוא 'יום התוועדות' – נוהגים לערוך במהלך השבת התוועדות במסיבת אחים כנהוג בין החסידים, לעורר ולהתעורר לחזק מנהגי החסידות ודרכי החסידים. ההתוועדות צריכה להשפיע על לימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי זה, ומכל שכן על עבודת האדם לקונו.

ההתוועדות צריכה להתקיים בבית הכנסת. מועד ההתוועדות – בשבת או במוצאי שבת – כפי הזמן שיקבעו מתאים לתנאי המקום, מקום דירתם להצלחה בגשמיות וברוחניות. יש לסדר את ההתוועדות כך שיספיקו לסעוד סעודת שבת כל אחד בביתו, באופן שתבוא ההשפעה מההתוועדות לבית עוד ביום השבת. כדאי שגם הנשים תערוכנה התוועדות ב'שבת מברכים' או במוצאי שבת.

בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".

כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.

עזרא תיקן, שבכל שבת במנחה יקראו לשלושה אנשים לספר התורה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא, טעם התקנה הוא מפני שהמתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, אינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.

מנהגנו להתחיל לומר חצי קדיש קרוב לסוף הגלילה, ולמהר בגלילה, אמירת "יהללו" ובכניסה לארון הקודש – ובמקביל להאריך במתינות באמירת החצי קדיש, באופן שיסיימו את אמירת הקדיש אחר הכניסה ויאריך מעט יותר כדי שלא יצטרך מכניס הס"ת להיכל, לעבור בד' אמות של המתפללים, ועל כל פנים להסמיכו לתפילה ככל האפשר. אם אירע וסיים את הקדיש לפני כן, לא יתחילו מיד שמונה עשרה (העומדים בדרך לארון הקודש), אלא רק אחר סיום הכנסת הס"ת לארון הקודש.

נוהגים לומר שלשה פסוקי "צדקתך", והם משמשים כעין "צדוק הדין" על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זו: יוסף משה ודוד. אולם בכל יום שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול – כשחל בשבת אין אומרים "צדקתך". עם זאת, בשבת מברכים אומרים "צדקתך" (אלא אם כן הוא ערב ראש חודש, או מועד אחר שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול, או שיש חתן בבית הכנסת).

לאמירת "בואי בשלום" מסתובבים כלפי מערב, כיוון הסיבוב הוא מצד שמאל (כלומר, יפנה לשמאלו ויסתובב), ומי שאינו עומד ב"לכה דודי" לכיוון מזרח – ראוי שיפנה למזרח מעט לפני "בואי בשלום", כדי לעשות סיבוב כנהוג . כשאומרים "בואי כלה" הראשון מנהגנו לשוח לצד ימין, באמירת "בואי כלה" השני – לצד שמאל, ולאחר מכן מפנים את הפנים חזרה לאמצע. לאחר מכן מסתובבים בחזרה כלפי מזרח ומרכינים שוב הראש לכוון מזרח. "בואי כלה שבת מלכתא" אומרים – בלחש – עם הפנים למזרח, לאמצע.

מי שנזכר שלא אמר "רצה" אחרי שכבר התחיל ברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו יכול לומר את הברכה "אשר נתן". ועל כן בסעודה ראשונה ושניה צריך לחזור לראש ברכת המזון ולהשלים את אמירת "רצה" במלואה. ואילו בסעודה שלישית (במקרה שאכל פת) אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.