הלכה יומית

בעת נטילת הציפורניים, נזהרים שלא לנטלן כסדרן (אצבע אחר אצבע הסמוכה לה) מפני שקשה לשכחה, לקיבור בנים, ולעניות רח"ל, אלא מפסיקים בין אצבע לאצבע באצבע אחרת שאינה סמוכה לה. ומתחילים ליטול בשמאל בקמיצה, דהיינו באצבע רביעית הסמוכה לזרת; ובימין באצבע, דהיינו אצבע שנייה הסמוכה לגודל. ונמצא הסימן לסדרן: ביד ימין בדאג"ה, וביד שמאל דבהג"א. וטוב להיזהר בזה לכתחילה. אם טעה ונטל חלק מהציפורניים כסדרן, כאשר נזכר בכך ימשיך שלא כסדרן. הקפדה זו לא נאמרה בציפורני הרגליים, אלא אפשר לכתחילה ליטלן כסדרן.

אחר נטילת הציפורניים – בין אם נטל את ציפורני ידיו או את ציפורני רגליו – צריך ליטול את ידיו במים. מן הדין די שיערה מים על ידיו פעם אחת, אך למעשה יש נוהגים לערות מים על הידיים שלוש פעמים לסירוגין. הנוטל ציפורני אחרים – הנוטל אינו צריך ליטול ידיו, אך זה שנטלו ממנו צריך ליטול ידיו.

אין לזרוק את הציפורניים במקום בו עוברים אנשים, שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל ולדה. אבל מותר לזורקן בבית המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות בו, כי אפילו אם יטאטאו את אותו חדר וישליכו את הציפורניים החוצה ושם תעבור עליהן אשה עוברה לא יזיקו לה כלום, שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלו מהאצבעות, אבל לא לאחר שפינו אותן משם למקום אחר. אם נפלה ציפורן ואינו מצליח למוצאה, יטאטא את המקום כך שבודאי לא תהיה הציפורן במקומה הראשון, שהרי הציפורניים אינן מזיקות כשפינן משם למקום אחר.

אמרו חכמים שהזורק ציפורניים רשע, הקוברן צדיק, והשורפן חסיד. נוהגים לערב דבר נוסף עם הציפורניים, לשרפו יחד אתן. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה שלפני שריפת הציפורניים עירב עמהן קיסם. ויש שכתבו שהשלכת הציפורניים לבית הכסא שבזמננו, מועילה כמו שריפה.

בשנת השמיטה אסור לפנות פסולת בניה מעל גבי אדמה, אפילו תחת בנין וכדומה, מפני שנראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. אם משאיר את שכבת הפסולת הסמוכה לקרקע, מותר. בשטח המיועד לשביל מעבר, חניה, וכדומה, וניכר שהפינוי נעשה לצורך זה, מותר לפנות אף את הפסולת הסמוכה לקרקע. ובמקום שהפינוי נעשה למנוע נזק – מותר לפנות כמה שצריך.

אמרו חכמים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". שבזמן הבית הביאו קרבנות ציבור לכפרה מכספי הציבור, ובחודש ניסן הביאו את הקורבנות לשנה הבאה מהתרומה החדשה שאספו בחודש אדר. חז"ל קבעו כי יש לתת תרומה זו בחודש אדר בכדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן שתכנן לתת לאחשוורוש על זממו. חז"ל תקנו גם לקרוא בתורה פרשת שקלים זכר למצוה זו. ניתן לתת את מחצית השקל עבור כל ענייני צדקה, כגון לתמיכה בעניים או לומדי תורה, ויש שנותנים לבית הכנסת או בית המדרש, כדוגמת "מחצית השקל" שהיתה עבור בית המקדש.

אסור להאכיל בעלי חיים מאכלים שיש בהם קדושת שביעית הראויים למאכל אדם, וכן אסור להאכילם ספיחים. קופים שאינם אוכלים מאכל אחר מלבד מאכל אדם, אם אין אפשרות אחרת – מותר לבעליהם להאכילם מאכלים שיש בהם קדושת שביעית לצורך קיומם. אמנם המבקר בגן חיות ורוצה להאכילם כתחביב, יניח את הפרי והבע"ח ייקח מעצמו. עוד כתבו הפוסקים שמחמירים שלא להשליך גרעיני פרי למקום שיכול להשתרש באדמה ולצמוח, וכן אם נותנים גרעינים לבעלי חיים על-גבי אדמה, יזהרו לתת להם כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומיים בלבד.

מעיקר הדין נכללים בכך רק הזכרים, מגיל עשרים או מגיל שלוש-עשרה, אך נהגו לתת עבור כל בני הבית. וכן נהגו רבותינו נשיאינו לתת מחצית השקל גם עבור הרבנית ובנים ובנות קטנים. יש הנוהגים לתת גם בעד עוברים שבמעי אמן. טוב שיחנכו גם את הילדים לתת מחצית השקל מכספם שלהם. אב שנתן מחצית השקל פעם אחת עבור בנו הקטן, צריך לתת עבורו גם בכל השנים הבאות, עד שייתן בעצמו כשיגדל.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ואמרו חכמים: "'וכבדתו' – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", שבגדי השבת יהיו נאים יותר משל ימות החול. וישנם חילוקי דעות האם צריך להחליף גם את הנעליים. ויש אנשי מעשה המדקדקים שלא ללבוש בשבת מכל מה שלבש בחול. ובשעת הדחק יש להקפיד ללבוש דבר א' לפחות לכבוד שבת.

טוב ללבוש את בגדי השבת מיד אחר הרחיצה. ואם מתרחץ בבית המרחץ, יכול ללבוש את הבגדים העליונים בביתו סמוך לשבת. וילבש בגדים הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, כמו שהיו עושים גדולי החכמים שהיו מתעטפים בבגדים נאים ואומרים "באו ונצא לקראת שבת המלכה", והיו אומרים "בואי כלה בואי כלה".

מנהגנו ללבוש בשבת בגדים שחורים, כמנהג הרבי ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. אברכים נשואים לובשים סירטוק – בגד ארוך עשוי משי. גם אשה שאינה יוצאת מביתה, תכבד את השבת בבגדים נאים. והנשים תקפדנה ללבוש את בגדי השבת לפני זמן הדלקת הנרות, כדי שתוכלנה להדליק את הנרות ולקבל את השבת בבגדי שבת. ואם לא הספיקה והגיע זמן ההדלקה, תדליק בבגדי חול.

בדרך כלל יש בסירטוק שסע מאוחריו, כך שאם הוא פתוח יותר מהחלק שסגור, יוצא שבסך הכל יש בו ארבע פינות. ובכדי שלא יהיה חייב בציצית מעגלים פינה אחת. בשיעור העיגול יש שכתבו שמדרבנן אינו פטור עד שיעגל משיעור הכנף דהיינו מ-ג' אצבעות עד ג' אצבעות משני הצדדין, כך שמשך העיגול יקיפנו חוט בערך ד' אצבעות וחצי (שיעור "אצבע" להגר"ח נאה: 2 ס"מ).