הלכה יומית

בכל יום חייב אדם לברך מאה ברכות, ובשבת שתפלת העמידה קצרה מימות החול כיוון שאין בה את הברכות האמצעיות, יש להשלים ברכות אלו במיני פירות. ונפסק להלכה שמי שאין לו פירות שיוכל לברך עליהם להשלים מאה ברכות בשבת, יכוון וישמע את הברכות בחזרת הש"ץ ויענה אחריהם אמן, וזה ייחשב לו למנין המאה ברכות, ועדיף שישמע את ברכות העולים לתורה. אבל מי שיש לו פירות אינו יוצא ידי חובת מאה ברכות בשמיעת הברכות מהש"ץ. אם לא שמע את הברכה, אף על פי שיודע איזה ברכה מברך ועונה אחריה אמן, אינה נחשבת לו למנין מאה ברכות.

זמן המצוה הוא ביום הפורים, החל מנץ החמה ועד לשקיעתה. לכתחילה יש לקיים את מצות משלוח מנות לאחר קריאת המגילה. בשעת הדחק, ניתן לשלוח לפני נץ החמה (לאחר עלות השחר), וכן אם הגיעה שקיעת החמה ועדיין לא שלח, ישלח בבין השמשות (עד צאת הכוכבים). השולח בליל פורים או במוצאי פורים – לא יצא ידי חובתו. לכתחילה יש לדאוג שגם שליחת המשלוח וגם קבלתו יהיו ביום פורים.

מי שבשנת אבלות לא עולה ביום שיש מוסף, ואעפ"כ באם יש לו יאָרצייט (של אחד מהוריו) בשבת, נגש להיות שליח ציבור בכל תפילות אותה השבת, ואפילו אם הוא בתוך שנת האבלות על פטירת ההורה השני. אין מנהגנו שבעל יאָרצייט יהיה דוקא השליח ציבור בשבת שלפני היאָרצייט (אבל אין לעורר בזה מחלוקת).

הבעל יכול לתת משלוח מנות עבור אשתו. וראוי שיודיע לה שנותן עבורה, וכן יודיע זאת למקבלי המשלוח (ואין צריך לזַכות לה קודם לכן). קטנים שהגיעו לחינוך, חובה לחנכם לקיים מצוה זו. ולמעשה יש לנהוג שגם קטני קטנים יקיימו מצוה זו, גם כשישנו ספק אם הגיעו לחינוך. ראוי שהילדים יתנו בעצמם משלוח מנות לחבריהם, ולא יסתפקו במשלוח ששולח אבי המשפחה. גם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו. אם אין בידו ממון ומאכלים אחרים חוץ ממאכלי סעודת פורים, יכול להחליף את סעודתו עם אדם אחר, ויוצא בזה ידי חובת משלוח מנות.

חובת בדיקת הבגדים קודם השבת בכדי שלא יבוא לטלטל דברים האסורים בשבת, היא לא רק בגדים שלבוש בהם בעת כניסת השבת, אלא גם אם ישנם בגדים נוספים שעתיד ללבוש במהלך השבת – דוגמת מעיל חורף וכדומה – עליו למשמש בהם לפני כניסת השבת ולהוציא מהם את החפצים. מעבר לכך בשבת ויו"ט מנהגנו להימנע מלשאת שעון, ואפילו במקום שיש עירוב.

אמרו חכמים שישנה השפעה רבה לדברים ששומע התינוק או רואה על המשך חייו, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד, לכן מנהג נשים צדקניות שבתקופת ההריון ואפילו לפניה מוסיפות כמה וכמה ענייני זהירות והידור בתורה ומצוות לטובת הוולד, וכן נזהרים שלא ישמעו שירים או דברים לא רצויים בזמן זה, וכמובן שמיד עם היוולדו יש לשמור אותו מראיה או שמיעה של דברים לא רצויים. כמו כן מובא בספרי הפוסקים אודות החשיבות שתשב האם בימי עיבורה בבתי מדרשות ותראה תלמידי חכמים ותשמע דברי תורה "ומתקדש הוולד בקרבה, שהוא שומע הכל ומבין".

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

ילדים וילדות שהגיעו לחינוך, חובה לחנכם לשמוע את קריאת המגילה. מנהג טוב ונכון להביא את הילדים לקריאה שבבית הכנסת כדי לחנכם במצות פרסום הנס ברבים, גם אם לא בטוח שיקשיבו לכל המגילה; וראוי לדאוג שאף קטנים שלא הגיעו לחינוך ישמעו את הקריאה, אם מבינים הם את כללות השמחה והנס. יש שהזהירו מלהביא לבית הכנסת קטנים ביותר שמבלבלים בזמן הקריאה, אמנם כ"ק אד"ש עורר על החשיבות להביאם, והוסיף שאם ישנו חשש שיפריעו למהלך הקריאה, ידאגו להמתין לאחר אמירת "המן" שירעישו הקטנים כראוי, וכך יקל עליהם להיות בשקט בזמן הקריאה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

כששוטף את רצפות ביתו בשנת השמיטה, אם המים יוצאים ישירות לעבר זרעים שלו – הדבר אסור. ואם אין המים מגיעים ישירות אל הזרעים, או אם ניכר שלא נוח לו בכך – מותר. ואם במי שטיפת הרצפות ישנם חומרי ניקוי המזיקים לצמחים, בכל אופן מותר. כמו כן מותר להפעיל מזגן כשהמים היוצאים מהמזגן דרך הצינור מכוונים לעבר צמחים, כיון שהמזגן מוכיח שאין כוונתו להשקות את הצמחים. כמו כן מותר לתלות כביסה רטובה מעל גינה. אמנם אם מעוניין שמים אלו ישקו את הצמחים שלו (כגון שצינור המזגן צמוד לעץ), אסור.