הלכה יומית

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה . . והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' (וכן בסעודה שלישית אם דורשים בתורה), וכן בסעודת יום טוב, ויש אומרים שאף בפורים. אלא שבפורים קטן אומרים שבע ברכות רק אם יש 'פנים חדשות', ואם אין 'פנים חדשות' יאמרו רק את ברכת "אשר ברא ששון ושמחה".

נאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה"א כל עשה אלה". ודרשו חכמים: "שלא ילבש איש שמלת אשה, וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים". למעשה כתבו פוסקים רבים שהאיסור הוא בעצם הלבוש, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור, אמנם יש פוסקים המקלים בכך לנשים כאשר אין בעיה של צניעות בבית (כגון כשבני הבית לא נמצאים) או כשנשים מתאמנות בחדר סגור. ולגבי המנהג הנפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, היו שכתבו שאין למחות בידי הגברים הלובשים תחפושות של בגדי נשים וכן להיפך, כיוון שמטרת הלבישה היא לשם שמחה בלבד. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, וכך ראוי להורות.

אין אומרים תחנון בפורים קטן ובשושן פורים קטן וכן במנחה שלפני כן – יום י"ג אדר א', בין בערי הפרזות ובין בירושלים. אך מותר לעשות מלאכה כרגיל. ולעניין אבלות ר"ל, כל דיני אבלות נוהגים בפורים קטן (ובשושן פורים קטן). בימים אלו אין מתענים, וכן חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו – י"ג אדר א', והרוצה להתענות ביום החופה, יעשה כהוראת רב.

האוכל בגינה בשנת השמיטה צריך להיזהר שלא ליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם. ואף אם אוכל בגינת חבירו, או אפילו של נכרי, הדבר מהווה בעיה. ויש שכתבו שטוב שלא לאכול כלל בגינה בשנה זו באם יודע שישתמש שם עם מים, מפני הקושי להיזהר שלא ייפלו שם מעט מים, אלא שלמעשה מקובל להקל בכל זה, אך מעל גבי אדמה ללא צמחים – מותר ליטול ידיים ולאכול ללא חשש.

כשם שנדרשות ההכנות הגשמיות לשבת כך נדרשות ההכנות הרוחניות אליה. וביחוד גוברת ההכנה לשבת מיום רביעי, ביום זה אומרים (בסיום שירו של יום) "לכו נרננה" הקטנה, שהוא ג' הפסוקים "לכו נרננה", "נקדמה פניו" "כי א-ל גדול". כמו כן יש נוהגים להישאר ניעורים בכל שבוע בליל שישי – כל הלילה או במשך כמה שעות – ולעסוק בתורה ובעבודה פנימית.

אין להשתמש למים אחרונים במיץ שהופק מפירות שביעית, כיון שבכך הולך הוא לאיבוד. כאשר מברכים ברכת המזון על כוס יין וכן בשאר 'כוס של ברכה', נוהגים למלא יין עד שיישפך מהגביע, אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, שלא יגרם בזיון על ידי כך. ואף ביין הקדוש בקדושת שביעית אין איסור לברך ברהמ"ז ולמלא את הגביע על גדותיו, וכן יעשה בקידוש ובהבדלה, ויש שכתבו שלא יכבה הנר ביין וכן לא יניח היין על עיניו, ובליל הסדר לא ישפוך היין באמירת עשר המכות (אלא שיש המקלים בזה מכיוון שזו כמות יין קטנה ואין בה חשיבות).

בתפלת שחרית ביום שישי אומרים תחנון. המאריך בתפלתו, והגיע לתחנון אחר חצות היום – לא יאמר תחנון. אמנם, באמירת "סלח לנו" – אם הוא עדיין לפני חצות – יכה על החזה. יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב שבת, וכל שכן בשאר עסקיו, כדי שיהיה פנוי להכין את צרכי השבת, אלא אם כן הכין כבר ביום חמישי, או שיש לו מי שיכין לו, אלא שגם אם עדיין לא הכין, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, שכן, חובה על כל אדם לקבוע עתים ללימוד התורה בכל יום, הן ביום והן בלילה. כמו כן אין לבטל שיעור קבוע של לימוד תורה ברבים, וכן אין לבטל שיעור לימוד קבוע (אפילו שלומד לעצמו) שיש לו קצבה, בלי שקלא וטריא.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, ורבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, רצוי עכ"פ לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום (ואכילת עראי לפני כן – מותרת), ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יש שכתבו שישלים תחלה את מה שהחסיר ואחר כך יאמר את הפרשה הנוכחית.

בערב שבת נותנים לצדקה כפליים מרגילותו בשאר הימים – כדי שיהיה זה הן עבור יום ששי והן עבור שבת. כאשר חל יום טוב סמוך לשבת (לפניו או לאחריו), צריכים לתת צדקה לפני כן, באופן כפול ומכופל – עבור ערב שבת, עבור יום השבת, ועבור היום טוב (או שני ימי יו"ט).

בימי שישי מתפללות הנשים תפלת מנחה לפני הדלקת הנרות. ובמקום הצורך, אם השעה מתאחרת ולא הספיקה להתפלל – תַּתְנֶה האשה שאינה מקבלת על עצמה את השבת בהדלקת הנרות, ותתפלל מנחה מיד לאחר ההדלקה. ואם לא התפללה ולא התנתה, וכבר הדליקה נרות – לא תתפלל מנחה, אלא תשלים בתפלת ערבית (תתפלל פעמיים שמונה עשרה, שתיהן בנוסח ערבית של ליל שבת, והשניה בתור השלמה). וביום טוב (בין אם חל בשבת או בחול) לא מועיל תנאי בהדלקה, כיון שמברכת שהחיינו ובכך מקבלת על עצמה את קדושת היום.

יש אומרים שזמן תפלת מנחה לכתחילה הוא לפני השקיעה; אלא שאם ישנה אפשרות להתפלל בציבור רק מנחה גדולה, לכו"ע יתפללו מנחה גדולה בציבור, ולא מנחה קטנה ביחידות. איש המדליק נרות בעצמו – לכתחילה יתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות. ובמקום הצורך, אם השעה מתאחרת ולא הספיק להתפלל – טוב שיתנה שאינו מקבל על עצמו את השבת בהדלקת הנרות, אך גם אם לא התנה, יתפלל מיד לאחר ההדלקה.

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה", וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר, וכבר באדר ראשון, משום שיש בו את היום זכאי ז' אדר שבו נולד ונפטר משרע"ה ובזכות יום זה באו הימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה (פורים ופסח). ועל כן בחודש-אדר ישמח כל אדם הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו, ולכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים; וביחוד בשנת העיבור בה ישנם שישים ימי שמחה וכל העניינים הבלתי רצויים "בטלים בשישים".