הלכה יומית

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה . . והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' (וכן בסעודה שלישית אם דורשים בתורה), וכן בסעודת יום טוב, ויש אומרים שאף בפורים. אלא שבפורים קטן אומרים שבע ברכות רק אם יש 'פנים חדשות', ואם אין 'פנים חדשות' יאמרו רק את ברכת "אשר ברא ששון ושמחה".

נאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה"א כל עשה אלה". ודרשו חכמים: "שלא ילבש איש שמלת אשה, וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים". למעשה כתבו פוסקים רבים שהאיסור הוא בעצם הלבוש, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור, אמנם יש פוסקים המקלים בכך לנשים כאשר אין בעיה של צניעות בבית (כגון כשבני הבית לא נמצאים) או כשנשים מתאמנות בחדר סגור. ולגבי המנהג הנפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, היו שכתבו שאין למחות בידי הגברים הלובשים תחפושות של בגדי נשים וכן להיפך, כיוון שמטרת הלבישה היא לשם שמחה בלבד. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, וכך ראוי להורות.

אין אומרים תחנון בפורים קטן ובשושן פורים קטן וכן במנחה שלפני כן – יום י"ג אדר א', בין בערי הפרזות ובין בירושלים. אך מותר לעשות מלאכה כרגיל. ולעניין אבלות ר"ל, כל דיני אבלות נוהגים בפורים קטן (ובשושן פורים קטן). בימים אלו אין מתענים, וכן חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו – י"ג אדר א', והרוצה להתענות ביום החופה, יעשה כהוראת רב.

האוכל בגינה בשנת השמיטה צריך להיזהר שלא ליטול ידיו על העשבים, מפני שמשקה אותם. ואף אם אוכל בגינת חבירו, או אפילו של נכרי, הדבר מהווה בעיה. ויש שכתבו שטוב שלא לאכול כלל בגינה בשנה זו באם יודע שישתמש שם עם מים, מפני הקושי להיזהר שלא ייפלו שם מעט מים, אלא שלמעשה מקובל להקל בכל זה, אך מעל גבי אדמה ללא צמחים – מותר ליטול ידיים ולאכול ללא חשש.

כשם שנדרשות ההכנות הגשמיות לשבת כך נדרשות ההכנות הרוחניות אליה. וביחוד גוברת ההכנה לשבת מיום רביעי, ביום זה אומרים (בסיום שירו של יום) "לכו נרננה" הקטנה, שהוא ג' הפסוקים "לכו נרננה", "נקדמה פניו" "כי א-ל גדול". כמו כן יש נוהגים להישאר ניעורים בכל שבוע בליל שישי – כל הלילה או במשך כמה שעות – ולעסוק בתורה ובעבודה פנימית.

אין להשתמש למים אחרונים במיץ שהופק מפירות שביעית, כיון שבכך הולך הוא לאיבוד. כאשר מברכים ברכת המזון על כוס יין וכן בשאר 'כוס של ברכה', נוהגים למלא יין עד שיישפך מהגביע, אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, שלא יגרם בזיון על ידי כך. ואף ביין הקדוש בקדושת שביעית אין איסור לברך ברהמ"ז ולמלא את הגביע על גדותיו, וכן יעשה בקידוש ובהבדלה, ויש שכתבו שלא יכבה הנר ביין וכן לא יניח היין על עיניו, ובליל הסדר לא ישפוך היין באמירת עשר המכות (אלא שיש המקלים בזה מכיוון שזו כמות יין קטנה ואין בה חשיבות).

פירות וירקות שהדרך לאכלם רק חיים – לא יבשלם ולא יאפם. וכן להיפך, פירות וירקות שהדרך לאכלם מבושלים – לא יאכלם חיים. ואפילו התחילו להתבשל ולא התבשלו כל צרכם, אין לאכלם. דבר שדרכו להיאכל מבושל לגמרי – אין לבשלו חצי בישולו. וכן דבר הנאכל חי, אין לכבוש אותו עשרים וארבע שעות בנוזלים כי כבישה היא כבישול. ודבר שרגילים רק לכבשו אין לבשלו. עבר ובישל דבר הנאכל חי – מותר לאכלו ואינו נאסר.

מותר להריח בפירות שביעית, וכן לתלותם לנוי (לדוגמא הנוהגים בתליית פירות בסוכה יכולים לתלותם), באם לא פוגמים אותם אלא הם נשארים שלמים. דבר שיש בו קדושת שביעית אסור להשליכו לדלי (פח) המיועד לאשפה. אלא יניחו (אם אין מי שיאכל ממנו) במקום מיוחד עד שייפסד. ולא יניחו במקום שמצויים בו שרצים וחרקים, ואף לא כנגד השמש. יש מחמירים שלא להשליכו לאשפה אפילו בתוך שקית ניילון סגורה, ויש המתירים בשקית סגורה וכן הוא המנהג.

כאשר מכינים מיכל המיועד לשיירי פירות שביעית, יש לשים לב שלא להניח בו פירות שביעית העשויים להתקלקל מיידית כתוצאה מכך שמכניסם עם פירות שהחלו להתקלקל, אלא אם כן יעטוף אותם בשקית ניילון. מותר להסיר מפירות שביעית חלקים נגועים וחלקים שהחלו להירקב, כדרך כל השנים. אם החתיכה שהסיר (או אפילו חלק קטן ממנה) לא נפסלה עדיין לגמרי מאכילה, יש בה קדושה.

שבת פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", על שם קריאת שירת הים בפרשה זו. כאשר קוראים בתורה את שירת הים, נוהגים כל הציבור לעמוד. במספר מקומות בשירת הים ולפניה מסיים הקורא את הפסוק בנעימה מיוחדת: בפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" השני, בפסוק "ובמשה עבדו", בסיום כל פסוק בשירה שנאמר בו שם ה', (וכן בפסוק "נהלת בעזך אל נוה קדשך"), וכן בשירת מרים (בפסוק שנאמר בו שם ה'). בסיום הפרשה, בפסוק "אמחה את זכר עמלק", מנהגנו לקרוא את המלה "זכר" פעמיים, בפעם הראשונה האות ז' בניקוד סגול, ובפעם השניה בניקוד צירה.

נוהגים לאכול בשבת שירה "שווארצע קאשע" . יש התולים זאת בין היתר במנהג (שהי' קיים) לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. ועל כן נהוג לקבץ את ילדי ישראל ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, ועל כך שילדי ישראל קטפו פירות מהאילנות שצמחו בקרקע הים והאכילו את הציפורים שהצטרפו לשירת בני ישראל, ובכך לנטוע בלב הילדים מדה טובה של רחמנות על בעלי חיים, "ורחמיו על כל מעשיו".

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר בהלכה הקודמת.