הלכה יומית

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר בהלכה הקודמת.

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

אין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים – לכן יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכולתם והשגת ידם. וטוב להיזהר לאכול דגים בכל סעודה מסעודות שבת, אלא אם כן הדגים מזיקים לו, או שאין לו מהם עונג אלא צער.

יום ה' טבת הוא היום בו 'דידן נצח' בנוגע לספרי וכתבי רבותינו נשיאינו שבספריית ליובאוויטש, בהמשך לניסים הגלויים שאירעו ביום זה קרא הרבי להוסיף ולהרחיב את ספריית אגודת חסידי חב"ד ליובאוויטש; לייסד ספריות תורניות ציבוריות; וגם להרחיב את הספרייה הפרטית של כל אחד ואחד – במיוחד של ילדים ב'בית חב"ד' הפרטי שלהם – על ידי רכישת ספרים חדשים, בהוספה על הספרים שיש לו מקודם. וכן להוסיף בקביעות עיתים לתורה, החל מלימוד המשניות ועד ללימוד ההלכות ברמב"ם ושו"ע ונושאי כלי השו"ע ועד לפנימיות התורה, כולל ובמיוחד ע"י לימוד ברבים

על כל אדם להשתדל לעסוק בעצמו בהכנת צרכי שבת, וגם המעסיקים עוזרי בית וכדומה, ישתדלו להכין את צרכי השבת בעצמם, שכן "מצוה בו יותר מבשלוחו". ואפילו מי שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו לקנות בעצמו בשוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב להשתדל לעשות בעצמו לפחות דבר אחד מצרכי השבת. וטוב לומר על כל דבר שקונה: שהוא לכבוד שבת, וכן בכל מה שעושה מההכנות לשבת, טוב לחשוב שעושה זאת לכבוד שבת.

נוסף לחומש, סידור, תהילים, וספר התניא, יש לרכוש ספרי יסוד כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי היום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. יש לדאוג שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם, בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן יש לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן – ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון הקודש, או מתורגם לשפת המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח, וכן המנהג שבכל בית יהיו הספרים: 'כתר שם טוב', 'אור תורה' להרב המגיד וספר ה'תניא'. וכן לתת ספרי קודש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום טוב.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שטורח בעצמו לכבוד השבת, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

בפירות שביעית חלה קדושה, וחובה לשמור על קדושת הפירות ולא להפסידם ולהשחיתם. קדושת השביעית חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, וגם הצומח בעציץ שאינו נקוב, יש בו קדושת שביעית; כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית מותר לאדם לקטפם לצורך ביתו, ומותר להשתמש לכל שימוש (מלבד סחורה), אך רק בדרך השימוש המקובלת לאותו הדבר. וכפי שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "'לאכלה' – ולא לסחורה", "'לאכלה' – ולא להפסד", כך ששימוש בגידולי הארץ שאינו כייעודם הרגיל – נחשב הפסד.

גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני קדושת שביעית, כיוון שהנאתם דומה להנאת אכילה בכך שההנאה באה יחד עם כילוי המאכל, שכן בעת ההנאה מסיכת הגוף בשמן, מתכלה השמן. אולם על עצים ועשבים שנועדו להסקה לא חלה קדושת שביעית, כיוון שהעצים מתבערים תחלה ורק אחר כך נהנים מהחום המתפשט מהם. כמו כן קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות בלבד ולא להנאה אחרת, כיוון שהם מיועדים לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.

תבשיל שמעורבים בו פירות שביעית עם דברים אחרים שאין בהם קדושת שביעית (בשר, דגים וכדומה, או פירות שנה אחרת); וכן אם נתן בתבשיל תבלין שיש בהם קדושת שביעית – יש לנהוג קדושת שביעית בכל התבשיל. ואם טעם פירות השביעית אינו נרגש בתבשיל – אין בו קדושת שביעית. אך אם עירב פירות שביעית יחד עם פירות שישית וכולם בני אותו המין (כגון שעירב תפוחים של שביעית בתפוחים של שישית), אינם בטלים לעולם.

מרק שהתבשל עם מאכלים הקדושים בקדושת שביעית וטעמם ניכר במי המרק, וכן מי קומפוט שבישלו בהם פירות שביעית ויש בהם טעם מהפירות שביעית – יש לנהוג במים אלו קדושת שביעית ואין להפסידם כל זמן שהם ראויים לאכילה. ועצמות שהתבשלו במרק שחלה עליו קדושת שביעית, אם עצמות אלו דרך האדם למוצצם – חלה קדושת שביעית אף על העצמות, ואילו עצמות שאין הדרך למוצצם, אין בהם קדושת שביעית.