הלכה יומית

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. ואסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים מזמן בין השמשות של כניסת השבת עד שיקדש; ואף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש היא בסמוך לכניסת השבת. וכן אם קיבלו תוספת שבת מבעוד יום אסור לאכול או לשתות עד לאחר הקידוש, כמו כן יש לנשים להיזהר שלא לטעום אחר הדלקת נרות עד לאחר הקידוש (ובשעת הדחק יש שהתירו לה להתנות שאינה מקבלת שבת לעניין זה, ואז תאכל ותשתה עד בין השמשות).

בתפלת מוסף של שבת ראש-חודש טבת אחר ברכת "הא-ל הקדוש", במקום "תקנת-שבת" אומרים "אתה יצרת". וכן מוסיפים "ועל-הניסים" בברכת "מודים" לפני "ועל כולם". אם טעה ולא הזכיר את ראש-חודש ואוחז עדיין בתפלתו, יחזור לתחלת "אתה-יצרת", אולם אם כבר עקר רגליו חוזר לראש התפלה. ואם טעה ולא פרט את קרבנות המוספים של שבת או ראש-חודש, יצא כיוון שהזכיר באופן כללי בנוסח התפלה "כמו שכתבת עלינו בתורתך". ואם הזכיר שבת ור"ח בתוך הברכה וטעה רק בחתימת הברכה והזכיר רק שבת או רק ראש-חודש, יכול להשלים תוך כדי דבור, ואם עבר זמן זה לא יחזור.

ככלל, גיל החינוך למצוות עשה הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את מהות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים; וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות עשה, אך אסור לתת לו מאכל איסור, למרות שהילד איננו מבין כלל. אולם לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

מוסיפים בברכת-המזון "ועל-הניסים", בברכה שניה לפני "ועל-הכל". לפני ברכת "ובנה-ירושלים" אומרים "רצה" ואח"כ "יעלה-ויבוא", ובהרחמן מזכירים שבת ור"ח. שכח לומר "ועל-הניסים" אחרי חתימת הברכה, דינו ככל ימי החנוכה שיכול להשלים ב"הרחמן" (לפני 'הרחמן הוא יזכנו'); שכח לומר "רצה" ו"יעלה-ויבוא" ואמר שם ה' שבברכת "בונה-ירושלים": יסיים הברכה, וכל זמן שלא התחיל עדיין ברכת 'הטוב והמטיב', אומר ברכת 'שנתן שבתות למנוחה' וחותם בקדושת השבת ור"ח, אך אם שכח רק אחד מהם יזכיר רק מה ששכח. התחיל "הטוב-והמטיב" ונזכר ששכח "רצה" (בסעודה ראשונה ושנייה): יחזור לתחילת ברכת-המזון וכשחוזר ומברך אינו צריך לשוב ולומר "ועל-הניסים" אבל יאמר יעלה-ויבוא; והשוכח רק יעלה-ויבוא והתחיל "הטוב-והמטיב" אינו חוזר.

סעודה שהחלה בערב שבת מבעוד יום, (ומצוי בסעודת מצווה כגון ביו"ט או בפורים החלים ביום שישי), ניתן להמשיך את הסעודה עד השקיעה (ולנשים עד הדלקת הנרות), ואח"כ אין להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש (באמצע הסעודה) ולהמשיך בסעודה, אלא שלמעשה כיון שהנהגה זו עלולה לגרום לבלבול לא נוהגים כן למעשה, אלא המנהג הוא שמברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". שהלימוד בכל יום (בתחילת תקופת לימודו) צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ", על-מנת שידע כיצד לנהוג. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

בגד שירד עליו שלג ועדיין לא נמס, מותר לנער ממנו את השלג בעדינות, רק כדי שיפלו חתיכות השלג. השלג אינו מוקצה, אך אסור לרסק שלג בידיים. וכן אסור לעשות כדורי שלג או צורות אחרות בשבת, ויש להזהיר את המשחקים במשחקים אלו בשבת שהדבר אסור.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא סותר את דבריו ולא מכריעו", כלומר, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים והאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בפני אביו בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור, אך שלא בפניו מותר לחזק את דברי אביו, ואדרבה זהו כבודו של אביו.

איסור סתירת דברי האב הוא בכל דבר שאומר שלא כאביו, כגון בסיפור דברים או הצגת שיטה הנוגדת את גישת אביו, אסור הדבר משום איסור סתירת דברי אביו. יתר על כן כתבו הפוסקים שאפילו אם האב מספר מעשה שהיה והבן יודע בוודאות שלא כך היה המעשה, או שמעורבים בו דברי גוזמא אסור לבן לסתור את דברי אביו, אלא אם כן עושה זאת בעדינות ובכבוד הראוי.

כאשר האב או האם מצווים על הבן לעשות דבר מסוים והבן משיב שאינו רוצה לעשות בלשון שאינה מכובדת, או שמתעלם מדבריהם ועושה עצמו כאילו לא שמע וכדומה אין לך סתירת דבריהם גדולה מזו. ויש אומרים שהאיסור הוא גם אם אינו נוגע ישירות לכבודם, על כן כשמצווים ההורים את הבן ציוויים הנובעים מתוך דאגה לשלומו כגון שיתלבש ויתכסה היטב בימים הקרים וכדומה, או שמצווים אותו לעשות דבר שע"י יגרם להם כבוד, ובפרט כאשר אם לא יציית יגרם להם בזיון – בכל אלו חייב הבן לציית לדבריהם.

כתבו הראשונים שאם צוו ההורים את הבן בדבר הנוגע לכל אורחות חייו ובאם יציית לדבריהם ייגרם לו צער גדול, כגון ויתור על נישואין או משרת עבודה או רכישת דירה וכדומה, וכמו כן בענייני שידוכים – אין הבן מחויב לשמוע להוריו בזה; ובכל מקרה כזה ראוי להיוועץ תחלה עם רב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו. ואסור להסביר את דעתו בדרך שתפגע בהם אלא יזהר ככל יכולתו להישמט מכך בדרך כבוד. מאידך על ההורים להיזהר שלא להכביד בדרישות מילדיהם וינהגו בחכמה בכדי שלא להכשיל חלילה את בניהם.

כתבו הפוסקים שבמצבים מסוימים מותר לומר דבר שונה מדעתם של ההורים, כגון כשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, או שידוע בבירור שזהו רצונו שיביע דעתו – מותר לומר את דעתו גם אם היא הפוכה מדעת אביו, ובתנאי שיאמר זאת בצורה מכובדת. וכן אם אינו סותר דבריהם במפורש, אלא מביע את דעתו שלא בהחלטיות. כמו כן במצב בו עלול להיגרם נזק להוריו באם לא יעמידם על האמת, מותר לתקנם בדרך כבוד בכדי שלא יבואו לידי צער.