הלכה יומית

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". שהלימוד בכל יום (בתחילת תקופת לימודו) צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ", על-מנת שידע כיצד לנהוג. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לעצור ולקדש, גם לאחר חלוף שעות מכניסת השבת, ניתן להשלים את הקידוש כל עוד ולא יצאה השבת, ועליו לעשות קידוש מיד שנזכר, ואף שמקדש שלא בזמן כניסת השבת אסור לו לטעום כלום ואפילו מים עד שיקדש וכשמשלים הקידוש ביום ישמיט את פסוקי "ויכולו".

אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, ייחודית היא מצוות תלמוד תורה שחובת האב ללמד את בנו הקטן תורה חלה מעת שמתחיל לדבר. ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

גם ביום נמנעים מלאכול ולשתות קודם קידוש, וחובת קידוש ביום השבת חלה לאחר תפילת שחרית, וע״כ (בכדי שהתפילה תהייה כראוי) נוהגים לטעום קודם התפילה גם בשבת (ללא צורך בקידוש). לאחר תפילת שחרית של שבת ויו"ט – קודם תפילת מוסף אם מעוניינים לטעום (כגון קודם ההקפות בשמחת תורה), יש לקדש תחילה, ואח"כ לשתות רביעית יין נוסף או לאכול כזית פת או מזונות מיד לאחר הקידוש, בכדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה (ואי"צ לקדש שוב אחר מוסף); עם זאת, יש לזכור שקודם תפלת מוסף מותרת רק אכילת פת או מזונות, רק בשיעור כביצה (כ- 56גרם) אך לא יותר (אם יש חשש שישכח להתפלל), אך אין הגבלת כמות באכילת מיני פירות וכדומה.

ברית מילה הנערכת בשבת קודם הקידוש, לאחר ברכת "אשר קידש ידיד" ותפלת "אלוקינו ואלוקי אבותינו" (הנאמרת על הכוס) יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן או שרוצה לשתות בעצמו יכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן, לאחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או ישתה רביעית יין שלימה מן הכוס, ויוצא י"ח, אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש.

אודות זמן הדלקת נר החנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מירב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" (לאחר שקיעת החמה), ומקפידים שהנרות ידלקו 50 דקות לפחות.

כתבו הראשונים שאם צוו ההורים את הבן בדבר הנוגע לכל אורחות חייו ובאם יציית לדבריהם ייגרם לו צער גדול, כגון ויתור על נישואין או משרת עבודה או רכישת דירה וכדומה, וכמו כן בענייני שידוכים – אין הבן מחויב לשמוע להוריו בזה; ובכל מקרה כזה ראוי להיוועץ תחלה עם רב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו. ואסור להסביר את דעתו בדרך שתפגע בהם אלא יזהר ככל יכולתו להישמט מכך בדרך כבוד. מאידך על ההורים להיזהר שלא להכביד בדרישות מילדיהם וינהגו בחכמה בכדי שלא להכשיל חלילה את בניהם.

כתבו הפוסקים שבמצבים מסוימים מותר לומר דבר שונה מדעתם של ההורים, כגון כשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, או שידוע בבירור שזהו רצונו שיביע דעתו – מותר לומר את דעתו גם אם היא הפוכה מדעת אביו, ובתנאי שיאמר זאת בצורה מכובדת. וכן אם אינו סותר דבריהם במפורש, אלא מביע את דעתו שלא בהחלטיות. כמו כן במצב בו עלול להיגרם נזק להוריו באם לא יעמידם על האמת, מותר לתקנם בדרך כבוד בכדי שלא יבואו לידי צער.

יש שכתבו שמותר לבן להביע דעה הפוכה מדעת הוריו כאשר אינו בפניהם. וכן כאשר כותב את דעתו, זה נחשב שלא בפניהם ומותר הדבר כל עוד ולא יגיעו הדברים לידי הוריו. אבל בפני הוריו אסור לסתור דבריהם אפילו בדברי תורה, אולם אם נוגע הדבר באותו הרגע לפסק הלכה – מותר לבן לומר את דעתו כאשר יודע שההלכה כדבריו, כדי שלא יצא מכשול.

כל יהודי – בין בעל השדה ובין אדם אחר, בין עני ובין עשיר – רשאי לקטוף מעט מפירות שביעית, בכמות סבירה המיועדת לאכילה עבורו ועבור בני ביתו. ולאחר שאדם אחד נטל פרי והכניסו לכליו – זכה בו ונעשה שלו לכל דבר. מעתה אסור לאדם אחר ליטלו ממנו. פירות אלו מותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר ובלבד שינהג בהם קדושת שביעית.

בעת שקוטף הפירות טוב שישנה בקטיף עצמו, ולא יעשה זאת בכלים הרגילים המשמשים לכך. לא ילקט מהשדה פירות בעודם בוסר ויביאם לביתו. אמנם, פירות שהדרך בכל השנים להביאם כך – מותר להכניסם הביתה בעודם בוסר, ולאכלם כשיבשילו. כשקוטף את פירות השביעית מותר לו לקטוף רק את הכמות הרגילה כדרך התצרוכת הביתית הקבועה בכל השנים. וכן לקטוף כמות גדולה ולשמור בהקפאה או בשימורים וכדומה (אפילו כדי לאכלם לאחר מכן בעצמו) – אסור. ואם רוצה בעל השדה לאסוף כמות גדולה מצורך בני ביתו, על מנת לחלק לעניים – מותר. ובלבד שלא ימנע אף אדם מלהיכנס לשדה ללקט בעצמו פירות, אך רשאי להגביל את שעות הכניסה לשעות סבירות ונוחות.

אם בא על שדהו שטף מים – מותר לגדור אותה. כמו כן מותר לגדור סביב אילן בכדי להגן עליו שלא יקלקלוהו בני אדם. ולצורך כך אף מותר לחפור אפילו בעומק האדמה (עבור הנחת היסודות), אולם את העפר שמוציא לא יפזר על פני השדה, שנראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. ובכל מקרה – אין לגדור בנטיעת מין הצומח, ואפילו בשיחי סרק שאינם נותנים פירות.