הלכה יומית

מי שאין לו חוש ריח, כיוון שאינו נהנה מהריח לא יברך על הבשמים כשמבדיל. וגם אינו יכול לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמם – לפי שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך עבור מי שנהנה. אבל יכול לברך, להוציא בני-ביתו הקטנים המריחים אם כבר הגיעו לחינוך ברכות, כדי לחנכם במצוות.

אף שבברכות הנהנין אין אדם פוטר את חבריו אלא אם היו קבועים יחד בישיבה, שונה הדבר בברכת הריח במוצאי שבת, שיכול האחד לפטור את חבריו גם שלא בקביעות ישיבה, כיוון שברכה זו אינה כברכת הנהנין ממש, אלא היא כעין חובה. ומי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם – לא יברך להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא להריח עמהם, בכדי שתהא ברכתו בשביל עצמו ולא בשבילם בלבד.

על פי האמור בצוואת אדמו"ר מהר"ש לבניו, בשבת יש ללמוד ב' שלישים חסידות ושליש אחד נגלה, ומאידך בקונטרס עץ-החיים כותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב: "ויום השבת-קודש קדוש יהיה כולו על עסקי דא"ח". בהקשר לשאלת ההנהגה הראויה לאור שתי ההוראות הנראות כסותרות מבאר הרבי שהוראת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ש"כולו על עסק דא"ח" היא בעיקר לתלמידי התמימים, וכן איננה שוללת את לימוד השיעורים הקבועים גם בנגלה, וכפי שראו לפועל את הנהגת רבותינו נשיאינו שלמדו את שיעוריהם הקבועים גם בנגלה אף בשבתות וימים טובים.

מצוה להפקיר את פירות השדה בשנה השביעית. ועל כן כל הפירות והירקות הגדלים בשנה זו הינם הפקר לכל, וכל מי שיש לו בארץ ישראל קרקע המניבה פירות, מחויב להפקיר את פירותיו בשנת השמיטה, ולאפשר לכל המעוניין לבוא ולזכות בהם. וראוי שיאמר זאת בפני שלושה אנשים. הפירות שהפקיר הם הפקר ומותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר (והזוכה בהן צריך לנהוג בהן קדושת שביעית), אך יש מגדולי הפוסקים שהמליצו להימנע מלקחת את הפירות ללא רשות, בכדי שלא להתרגל לקחת בחינם ממה שאינו שלו.

על אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללימודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'. ונכון הדבר שיום השבת ינוצל ע"י האבות ללמוד עם הבנים, וכפי שמזכיר הרבי שנהוג שהאב בוחן את בניו על לימודיהם ביום השבת.

בשנת השמיטה חובה על בעל השדה להשאיר את פתח השדה פתוח, ואסור לו לנעול את השדה במשך כל השנה. ויש אומרים שמותר לנעול את השדה אם תולה פתק על מנעול השדה, ובו מודיע שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני. ובמקום הצורך (כגון במקרה שהעצים נמצאים בגינה פרטית והשארת החצר פתוחה באופן תמידי מפריעה לפרטיות) ניתן לסמוך על דבריהם, ואף ניתן להגביל את שעות הכניסה לחצר לשעות מסודרות ומקובלות.

נאמר: "ויקהל משה", ודרשו חכמים: למה נאמר בפרשה זו 'ויקהל', שלא נאמר כן בכל התורה כולה? אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, להכנס בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. ומכאן למדו שצריך לקבוע מדרש בכל שבת, לדרוש את חוקי ה' ולהכניס יראת-שמים בלב השומעים. ובדורנו מעורר הרבי על חשיבות היציאה לבתי כנסיות ולהקהיל קהילות בשבת קודש כחלק בלתי נפרד מהפצת המעיינות חוצה.

החיוב להפקיר את השדה בשנת השמיטה הוא גם במקרה שידוע שלא יבואו יהודים לקטוף מהפירות (כגון, כשלא מתגוררים בסביבת השדה יהודים). אך אם חושש שיבואו נכרים וייטלו מהפירות, וכן אם יתכן שיבואו בהמות וישחיתו את הפירות, או שישנו חשש שלא ישמרו עליהן בקדושת שביעית – מותר לנעול את השדה, ובלבד שיציב שֶׁלֶט במקום בולט ויכתוב בו שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני, ויודיע לבאים כי חובה לשמור על הפירות בקדושה ולא לאבדם.

כותב כ"ק אדה"ז שבשבת קודש בעלות המנחה יש לעסוק בהלכות שבת, כיוון שהלכות רבות לשבת, ובקלות יכול האדם להיכשל מחסרון ידיעה, ובפרט באיסורי מוקצה, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ומבאר הרבי שמזמנו של משה רבינו נקבע שיום השבת הוא היום בו מקהלים קהילות לדרוש בתורה, וכפי שמשה התחיל ללמד בצווי של שמירת השבת כיוון שזהו עניין שהזמן גרמא, ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים שביום השבת מתקהלים כל בני ישראל ועוסקים בתורה בעניינים שהזמן גרמא החל מהלכות שבת, פרשת השבוע וענייני המועדים החלים בשבוע זה וכיוצא בזה, ופוסק אדה"ז כי בעת השיעור כולם יהיו נוכחים ואין להיעדר משמיעתו.

כיוון שיש לאפשר את הגישה לשדה במשך כל שנת השמיטה, לכן אסור לבנות בשנת השמיטה גדר סביב השדה. ואם כבר ישנה גדר סביב שדהו – המפרידה בין שדהו לשדה חבירו, ונפרצה גדר זו – יש אומרים שמותר לתקן את הפרצה בשנת השמיטה, אך דעת רוב הפוסקים לאסור.

מחנכים את הקטנים מגיל 9-10 להתחיל להתענות לשעות, כלומר, לאכול מאוחר יותר מזמן האכילה הרגיל. וככל שהילד חזק ובריא יותר, מאחרים יותר את זמן האכילה שלו. ילדים מתחת לגיל 9 אין לענות אותם ואם הם רוצים לאכול יש לאפשר להם (גם בליל יוה"כ). כמו כן אין מדקדקים שבנים בגיל שתים עשרה ובנות בגיל אחת עשרה יתענו כל היום. ילדים הזקוקים לאכול, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין.

כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, ואף לילדים שהגיעו לגיל חינוך – צריך לחנכם להקפיד שלא לרחוץ את גופם ואת ידיהם. אולם רחיצה שמטרתה להעביר לכלוך, כגון לרחוץ את ידיו אם התלכלכו, וכן לרחוץ תינוק מטינוף, וכדומה – מותר. אלא שיזהר לשטוף את המקום המלוכלך בלבד. וכלה שהיא בתוך שלושים יום מחתונתה, מותרת ברחיצת פניה.