הלכה יומית

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

דרשו חכמים: "'והתקדשתם' אלו מים-ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים-אחרונים". בין הטעמים שנתנו חכמים לנטילת מים-אחרונים הוא שמא נגע בסעודה במלח-סדומית המסמא את העיניים, ולכן יש שכתבו שכיום אין חובה ליטול מים-אחרונים, כיוון שאין בינינו מלח-סדומית, אולם אדה"ז פוסק שגם כיום נכון להיזהר ליטול מים-אחרונים, שיש בכך מצווה לנקות ידיו קודם הברכה. ומעיקר תקנת-חכמים ההכנה לברכה כללה אף משיחת הידיים בשמן ערב, וכיוון שאינה נוהגת כיום אין מברכים על נטילה זו.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

במצוות נטילת מים-אחרונים מעיקרה לא נאמר חילוק בין גברים לנשים ויש אמנם שהורו למעשה שנשים יטלו מים-אחרונים, אולם פוסקים רבים כתבו למעשה שכיוון שכיום מעמדה של נטילה זו אינו כמו בזמן חז"ל, לכן לא מצינו כל כך שנשים נהגו להחמיר בזה, ויש שכתבו ליישב הדבר שמאחר וכיום נהגו לאכול בכף ומזלג לא שייך הטעם של ניקיון אלא בעיקר מצד טעם הזוהר כדלקמן, לכן לא נהגו להחמיר בזה הנשים. אלא שיש להבהיר שמי שזקוק לניקיון ידיו, עליו לרחצן היטב קודם הברכה, ובזה ודאי אף הנשים מחויבות.

אסור להפסיק בין מים-אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים-אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת-המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל תחלה; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים-אחרונים לפני הזימון.

לנטילת מים-אחרונים נהוג להשתמש בכלי, אלא שגם כלי הפסול לנטילת ידיים לסעודה כמו כלי פגום, או שאין בו רביעית, כשר לנטילה זו. וכיוון שעל פי הזוהר מים אלו הם החלק הניתן ל"סטרא-אחרא" בכדי שלא תקטרג, מקפידים כיום שלא ליטול מים-אחרונים מכלי של כסף ורק בגאולה – כשתעבור רוח הטומאה מן הארץ – ינהגו כך; כתבו הפוסקים שכיוון שמים-אחרונים הנשפכים על גבי הקרקע שורה עליהם רוח-רעה, אין לשפכם על הקרקע אלא אל תוך כלי או לדבר אחר החוצץ בינם לקרקע, אולם כשנוטלים מים-אחרונים תוך הקפדה שלא ישפכו במקום שעוברים בו אנשים כגון תחת השלחן, אין צורך לשפכם אל תוך כלי; ויש שכתבו להסיר הכלי מהשולחן לקראת ברכת-המזון, אלא שמדברי אדה"ז נראה שאין הכרח בדבר, וכן מנהג הרבי שלא להסירו.

אין ליטול מים-אחרונים במים חמים, שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים-אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדה"ז שכיוון שמים-אחרונים הנם מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך; כמו כן כתבו הפוסקים שאף כל סוגי המשקים כשרים לנטילת ידיים (חוץ מן היין מפאת חשיבותו) – לכתחילה צריך להקפיד על מים דווקא, ורק כשאין מים ייקח שאר משקין. ואפילו מים הפסולים לנטילת ידיים מחמת שינוי מראיהם וכדומה כשרים למים-אחרונים, וכן אין הקפדה על שיעור כלשהו של מים עבור מים-אחרונים.

על-אף שמעיקר הדין נוטלים למים-אחרונים את שני פרקי היד התחתונים הנוגעים במאכל, עם-זאת כיון שבזמנינו אוכלים בכף ומזלג, לכן המנהג הוא שנוטלים רק את קצה האצבעות, משום שעל-פי הזוהר מים אלו הם החלק הניתן ל"סטרא-אחרא", לכן נותנים לה רק את הקצה האחרון. אחר-כך מעבירים את קצה האצבעות, כשהם לחים עדיין על השפתיים; ובחג הפסח נזהרים שלא להעביר את הידיים על השפתיים, מחשש שיוריי המצה הדבוקים לשפתיו, תוך זהירות ממצה שרויה. אם יש לכלוך על אצבעותיו בשעת הנטילה משפילים את האצבעות כלפי מטה בכדי שתרד הזוהמה, ואחר-כך מעבירים אותן, בעודן לחות, על השפתיים.

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה" וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר משום שמתחילים ימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה. ועל פי זה היו שכתבו שבשנה-מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר-שני כיוון שרק הוא סמוך לניסן. אלא שלמעשה עורר הרבי שמעלתו של החודש הוא משום לידת משה-רבינו -בז' באדר הראשון- שהביאה לישראל את ימי פורים ופסח. ועוד שמלשון חז"ל "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות-לאביונים", משמע שאף באדר-ראשון יש להרבות בשמחה, והוספת השמחה בחודש-אדר בשנה-מעוברת מבטלת את כל הדברים הבלתי רצויים באופן של "ביטול בשישים", בשישים ימי אדר.

כתבו הפוסקים שבחודש-אדר ישמח כל אדם את עצמו במה שמשמחו שהעיקר היא השמחה. והורה הרבי שלכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים. ויש לשמח הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו: הבעל יוסיף לשמח את אשתו, וההורים ובפרט האב יוסיפו לשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים את הקטנים, ומציין הרבי להלכות שמחת יום-טוב, שם נפסק שהבעל ישמח את אשתו בבגדים ובתכשיטים ואת הילדים יש לשמח בממתקים האהובים עליהם.

כתבו הפוסקים שמשום סימן-טוב יש לקבוע את מועד הנישואין דווקא בחציו הראשון של החודש ולא בחציו השני כשהלבנה הולכת ומתמעטת. אלא שישנם חודשים שאין מקפידים על-כך ונוהגים לערוך נישואין גם בחציו השני של החודש; בין חודשים אלו כתבו הפוסקים את חודש-אדר. ובמענה לשאלה האם הכוונה גם לימי חודש-אדר ראשון השיב הרבי: "בזמננו, כל המקדים בחתונה כדת משה וישראל הרי- זה משובח" ואף קישר זאת עם זירוז הגאולה. כך שמעלת חודש-אדר מודגשת אף בחודש-אדר ראשון. אלא שלמעשה בשנים האחרונות עורר הרבי על חשיבות הקדמת מועד החתונה אף ביתר החודשים, גם אם תהיה בחציו השני של החודש.

נחלקו חכמים מתי יש לחוג את חג הפורים בשנה מעוברת, היו שסברו שהוא באדר-ראשון היות ו"אין מעבירים על המצוות" ויש לקיים את המצווה בהזדמנות הראשונה, ולעומתם היו שכתבו שחג-הפורים הוא באדר-שני היות ומעדיפים לסמוך גאולה לגאולה ולחגוג את נס ההצלה של פורים בסמיכות לנס ההצלה של פסח, וכן אמנם הוכרע להלכה; אלא שמי שאמר בטעות באדר-ראשון "ועל-הניסים", אינו צריך לחזור ולהתפלל.