הלכה יומית

כתבו הפוסקים שמשום סימן-טוב יש לקבוע את מועד הנישואין דווקא בחציו הראשון של החודש ולא בחציו השני כשהלבנה הולכת ומתמעטת. אלא שישנם חודשים שאין מקפידים על-כך ונוהגים לערוך נישואין גם בחציו השני של החודש; בין חודשים אלו כתבו הפוסקים את חודש-אדר. ובמענה לשאלה האם הכוונה גם לימי חודש-אדר ראשון השיב הרבי: "בזמננו, כל המקדים בחתונה כדת משה וישראל הרי- זה משובח" ואף קישר זאת עם זירוז הגאולה. כך שמעלת חודש-אדר מודגשת אף בחודש-אדר ראשון. אלא שלמעשה בשנים האחרונות עורר הרבי על חשיבות הקדמת מועד החתונה אף ביתר החודשים, גם אם תהיה בחציו השני של החודש.

נחלקו חכמים מתי יש לחוג את חג הפורים בשנה מעוברת, היו שסברו שהוא באדר-ראשון היות ו"אין מעבירים על המצוות" ויש לקיים את המצווה בהזדמנות הראשונה, ולעומתם היו שכתבו שחג-הפורים הוא באדר-שני היות ומעדיפים לסמוך גאולה לגאולה ולחגוג את נס ההצלה של פורים בסמיכות לנס ההצלה של פסח, וכן אמנם הוכרע להלכה; אלא שמי שאמר בטעות באדר-ראשון "ועל-הניסים", אינו צריך לחזור ולהתפלל.

הספק אודות חודש אדר העיקרי מובא בפוסקים אף לגבי יארצייט, ואכן נחלקו הפוסקים מתי יש לקבעו באדר-ראשון או באדר-שני. אלא שהדעה העיקרית הנהוגה למעשה (למנהג אשכנז), שכאשר הייתה הפטירה ל"ע בחודש אדר בשנה פשוטה, ינהגו מנהגי יארצייט בשנה מעוברת בחודש אדר-ראשון, ויש מחמירים לנהוג בהם אף באדר-שני, אלא שלא ידחה חיובים אחרים לגשת לעמוד.

בסיום חלק אורח-חיים מביא הרמ"א בשולחן-ערוך דעות חלוקות האם ישנו חיוב להרבות בסעודה בפורים-קטן, ומכריע שצריך להרבות קצת בסעודה כדי לחוש לשיטתם, ומסיים: "וטוב-לב משתה תמיד", ומבאר הרבי שמכך למדים שכל מקום שבו ישנו אפילו ספק קטן שצריך להרבות בשמחה, יש להוסיף בשמחה. עם-זאת יום זה מותר במלאכה. והורה הרבי ששמחת פורים-קטן צריכה להיות שמחה-בטהרתה, כיוון שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות הפורים. ונוהגים שביום זה ובמנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואסור אף בהספד ובתענית.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר התורה אוסרת על גבר ללבוש בגדי נשים, וכן להיפך. בטעם האיסור ביארו הראשונים, שהוא מפני שהדבר עלול להביא לידי פריצות, טעם נוסף לכך הוא שהדבר אסור מפני דרכי עובדי גילולים, המתלבשים כך כחלק מפולחן העבודה זרה וכך נפסק להלכה שאסור לאדם ללבוש בגדי נשים ולהיפך, ובכלל לאו זה אסור לגבר לענוד תכשיטים ודומיהם, וכן לאשה אין לצאת בכלי נשק. ולדעת הרבה פוסקים איסור זה הוא לא רק כשלבוש כולו בבגדי אשה, אלא אף בבגד אחד בלבד.

דנו הפוסקים האם איסור "לא ילבש" נאמר דווקא כאשר כוונת הלובש או הלובשת היא לשם יופי או קישוט, או שהוא אסור גם כשאינו לשם יופי אלא לשם תכלית אחרת כגון להגן מפני הקור, מפני הגשמים וכדומה. ועל אף שהיו שהחמירו אף בכך, פוסקים רבים נוטים להקל בזה והתירו לגבר ללבוש צעיף או מעיל גשם של נשים אלא שהבהירו הפוסקים שכל האמור הוא באין ברירה, אולם אין להסתמך על היתר זה בכדי לעשות "סקי" עם מכנסיים וכדומה, וכן כל ההיתר הוא רק בבגד שאינו מובהק כבגדי נשים או גברים, וכיוון שיש פוסקים המחמירים אף בזאת, ירא-שמיים יצא מידי ספק ולא ילבש בגד חיצוני של אשה וכן להיפך.

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים.

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

דרשו חכמים: "'והתקדשתם' אלו מים-ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים-אחרונים". בין הטעמים שנתנו חכמים לנטילת מים-אחרונים הוא שמא נגע בסעודה במלח-סדומית המסמא את העיניים, ולכן יש שכתבו שכיום אין חובה ליטול מים-אחרונים, כיוון שאין בינינו מלח-סדומית, אולם אדה"ז פוסק שגם כיום נכון להיזהר ליטול מים-אחרונים, שיש בכך מצווה לנקות ידיו קודם הברכה. ומעיקר תקנת-חכמים ההכנה לברכה כללה אף משיחת הידיים בשמן ערב, וכיוון שאינה נוהגת כיום אין מברכים על נטילה זו.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

במצוות נטילת מים-אחרונים מעיקרה לא נאמר חילוק בין גברים לנשים ויש אמנם שהורו למעשה שנשים יטלו מים-אחרונים, אולם פוסקים רבים כתבו למעשה שכיוון שכיום מעמדה של נטילה זו אינו כמו בזמן חז"ל, לכן לא מצינו כל כך שנשים נהגו להחמיר בזה, ויש שכתבו ליישב הדבר שמאחר וכיום נהגו לאכול בכף ומזלג לא שייך הטעם של ניקיון אלא בעיקר מצד טעם הזוהר כדלקמן, לכן לא נהגו להחמיר בזה הנשים. אלא שיש להבהיר שמי שזקוק לניקיון ידיו, עליו לרחצן היטב קודם הברכה, ובזה ודאי אף הנשים מחויבות.