הלכה יומית

הנהגתו של האריז"ל הייתה – ללמוד ששה דרכים בהלכה כנגד ששת ימי המעשה, ואחד על דרך הסוד, כנגד יום השבת, ואילו ביום השבת למד ששה דרכים על דרך הסוד ואחד על-דרך ההלכה. כמו כן ידועה הוראת כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בצוואתו על דרך הלימוד ביום השבת: "ב' שלישים בנסתר ושליש בנגלה". כך שביום השבת יש ללמוד בעיקר מפנימיות התורה.

בצום גדליה (ובכל תענית ציבור) בתפילת שחרית רק השליח ציבור בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' – בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'העונה בעת צרה ושומע תפלה'. שכח לאמרה גם שם – יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים (המתענים) 'עננו' בשומע תפילה, וגם השליח צבור בתפלת לחש אומרו בשומע תפלה. אבל בחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור.

בתפילת ערבית של ליל שבת שובה ב'מגן אבות' (בברכת 'מעין שבע') אומרים 'המלך הקדוש'. בכל התפלות מוסיפים את ההוספות של עשי"ת ('המלך הקדוש', 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים', 'ובספר חיים', 'עושה השלום') אך אין אומרים תפלת 'אבינו מלכנו' כיוון שאינה נאמרת בשבת . לאחר 'יקום פורקן' ו'מי שברך' אומרים 'אב הרחמים'. ובמנחה אומרים 'צדקתך'. במוצאי שבת שובה מתפללים ערבית של חול עם כל ההוספות של עשי"ת. לאחר תפלת שמו"ע אין אומרים 'ויהי נועם' ו'ואתה קדוש' (כשחל יוהכ"פ בחול), אלא אומר הש"ץ קדיש 'תתקבל צלותהון.

נאמר בפסוק "כל הנפש אשר לא תעונה . . ונכרתה". ובלשון התורה עינוי סתם הוא מניעת אכילה ושתיה כמו שנאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך" ושתיה בכלל אכילה היא. אלא שכיוון שישנם דברים נוספים שלעיתים מוגדרים כ"עינויים", למדו חכמים שגם הם אסורים ביום הכיפורים מן התורה, ואלו הם: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש, וע"כ חובה אף לנהוג בכל דיני ההרחקות ביום הכיפורים בין ביום ובין בלילה.

אכילה ושתיה אסורים אפילו במשהו. כמו כן אסור להתעסק ביום הכיפורים בהכנת מאכלים, וכן נמנעים מהכנת אוכל ביום הכיפורים אחר הצהריים לצורך מוצאי יום הכיפורים. אולם לצורך ילדים קטנים שאינם מסתדרים לבדם בהכנת האוכל מותר להכין להם את האוכל. אך ילדים גדולים דיים שיכולים להכין לבד – אין לעשות זאת עבורם ומותר רק להגיש להם את האוכל.

מחנכים את הקטנים מגיל 9-10 להתחיל להתענות לשעות, כלומר, לאכול מאוחר יותר מזמן האכילה הרגיל. וככל שהילד חזק ובריא יותר, מאחרים יותר את זמן האכילה שלו. ילדים מתחת לגיל 9 אין לענות אותם ואם הם רוצים לאכול יש לאפשר להם (גם בליל יוה"כ). כמו כן אין מדקדקים שבנים בגיל שתים עשרה ובנות בגיל אחת עשרה יתענו כל היום. ילדים הזקוקים לאכול, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין.

מי ששכח לומר "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית של מוצאי שבת ויו"ט, וטעם קודם שיבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל תפלת ערבית, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, (משום שכשטעם לפניה ינהג שלא כהוגן בהבדלה). והוא הדין אם עשה מלאכה לפני שהבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

נאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משֵׁה ידו אשר ישֶׁה ברעהו, לא יגושׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". במצוה זו נאסרנו לגבות את החובות של יהודים שהגיע זמנם להיפרע ולא נפרעו לפני שנת השמיטה. בשלהי ימי בית המקדש השני, בו רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפרען, נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל . . ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". עמד הלל ותקן את הפרוזבול שכל יהודי שנתן הלוואה ליהודי אחר, ימסור את חובותיו לבית דין ובכך אין השמיטה משמטת כספים אלו.

הפרוזבול מועיל כאשר יש ללווה קרקע או דבר המחובר לקרקע, ואפילו אם הן ברשותו בשכירות או בשאלה. ואם אין לו כלל קרקע – מְזַכֶּה לו המלווה קרקע כל שהוא על ידי אחר אפילו שלא בפניו. תלמיד ישיבה הלן בפנימייה ויש לו מיטה קבועה המיוחדת לו, וכן בן הסמוך על שולחן הוריו, לכתחילה צריך המלווה לזכות לו קרקע לצורך עשיית הפרוזבול, או שיחתום המלווה על שטר פרוזבול שהרב שהכינו זיכה קרקע לכל הלווים (ולא יסתפק באמירה בעל פה). בני זוג שיש להם תכנית חסכון שפירעונה לפני ראש השנה של שמינית יש אומרים שחיוב הפרוזבול הוא אף על האשה, ויכולה למנות את בעלה כשליח שיעשה פרוזבול גם עבורה.

י"ב ימים האחרונים של חודש אלול הינם כנגד י"ב חדשי השנה, יום כנגד חודש. דהיינו, ח"י אלול כנגד חודש תשרי – וכן הלאה. בכל יום יש לערוך חשבון נפש ולהיזכר מה קיבל על עצמו בחודש השייך לאותו יום – הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', ומה קיים בפועל.

זמן עשיית הפרוזבול לכתחילה הוא בסוף השנה השישית, מפני שיש הסוברים שמשעה שנכנסה השנה השביעית אסור למלווה לתבוע את חובו. לכן בערב ראש השנה של השנה השביעית לאחר התרת נדרים, יאמר לדיינים המתירים (ולכל הפחות לשלושה אנשים) את נוסח הפרוזבול. ומצוה לפרסם פסק דינו של אדמו"ר הזקן, שזמן עשיית הפרוזבול לכתחילה הוא בסוף שנה שישית. בנוסף עורר הרבי להחמיר ולעשות פרוזבול גם בסוף השנה השביעית, דהיינו בערב ראש השנה של השנה השמינית, עבור ההלוואות שהלווה במשך השנה, וזאת בנוסף לפרוזבול שעשו בסוף השנה השישית.

ככלל, ימי חודש אלול מעוררים הם לתשובה, והם מהזמנים הידועים שהיו מנגנים את הניגון בן הד' בבות לאדמו"ר הזקן. ובייחוד הימים האחרונים של חודש אלול – ימי הסליחות הם ימים המסוגלים לתשובה. ומעורר הרבי שבימי הסליחות יש לכַנֵּס ילדים וילדות ולהסביר להם את סגולתם של ימים אלו – בהם הקב"ה כביכול הוא כמלך שנמצא בשדה, וכן יש ללמדם על ההכנה הראויה לראש השנה. בערב ראש השנה מקפידים לקבל זהירות נוספת בתורה ומצוות לקראת השנה החדשה; ואת תפילת מנחה של ערב ראש השנה, התפילה האחרונה של השנה, יש להתפלל אותה בכוונה ובאריכות.