הלכה יומית

תבואה וקטניות יש לזרוע בשישית באופן שיספיק להגיע לפני ראש השנה לשלב צמיחת שליש מגידולה שהיא "עונת המעשרות", שמאז הרי היא ראויה להיזרע ולהצמיח, ולפני כן אינה נקראת תבואה. ולאחר זמן זה אין איסור בעצם מעשה הזריעה, אלא שהתבואה והקטניות (שייזרעו בסוף שנה ששית ויגיעו ל"עונת המעשרות" בשנה השביעית) יהיו אסורים משום "ספיחים".

פרחי נוי ראוי לשתלם עד כ"ו אלול. דשא מן הדין מותר לשתול עד ראש השנה. אך כיוון שלאחר השתילה הדשא זקוק להשקיה מרובה וכיסוח, מומלץ להקדים את השתילה לכל היותר לתחילת הקיץ. ואם שתל בחודשים האחרונים של השנה – ישקהו עד ראש השנה בכמות גדולה של מים ובמרווחי זמן קצרים, וכן יכסחו פעמיים בשבוע.

מי שיש לו מערכת השקאה או זיבול ממוחשבת – יש לנתקה לפני ראש השנה (אם אינה הכרחית ). ויש המתירים לכוון את המערכת לפני ראש השנה, כיון שאינו עושה מעשה בשנת השביעית עצמה, ולמעשה יש לוודא לפני ראש השנה שהתדירות הינה המינימלית הנדרשת לשמירה על הקיים ולמניעת נזק.

בזמן שבית המקדש קיים, איסור עשיית מלאכה בקרקע מתחיל שלושים יום לפני תחילת השנה השביעית – מהלכה למשה מסיני, ומתקנת חכמים אף מוקדם יותר. ובזמן הזה אין דין זה של תוספת שביעית. אולם, כשם שמוסיפים מחול על הקודש בערב שבת, כך ראוי להוסיף מעט בערב ראש השנה של שביעית – לפני התקדש החג – להימנע מדברים האסורים בשמיטה עצמה, ולמעשה בפועל, בלאו הכי מקבלים תוספת איסור מלאכה לפני השקיעה מחמת קדושת יו"ט ודי בתוספת זו.

אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות במוצאי שבת, עד שיבדיל על הכוס, אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. ואפילו לטעום מעט – אסור, כיוון שעיקר מצוות הבדלה הוא דווקא בתחילת זמנה סמוך לצאת השבת, לכן אסרו חכמים אפילו טעימה כלשהי משהגיע זמנה – בכדי שיקיימה בזמנה העיקרי. ולגבי שתיית מים קודם הבדלה, אף שמעיקר הדין מותרת – מנהגנו שלא לשתות אפילו מים קודם הבדלה.

מי שאין לו יין ואף לא שאר משקים הנחשבים כחמר מדינה, אם ידוע לו שלמחרת יהיה לו יין או חמר מדינה אסור לו לטעום מאומה עד שיבדיל למחרת ביום, ורק אם הגיע חצות היום שלמחרת ועדיין לא השיג רשאי לאכול. ואם הוא אדם חלש וקשה לו להתענות, מותר לו לאכול במוצאי שבת אם הזכיר הבדלה בתפילה ("אתה חוננתנו"). וכן מי שיודע כבר בצאת השבת שגם למחרת (עד חצות ) לא ישיג יין או חמר מדינה והזכיר הבדלה בתפילה – יכול לאכול מיד כיוון שבמקרה זה יצא ידי חובתו בהבדלה שבתפלה.

איסור הטעימה קודם ההבדלה מתחיל משיגיע זמן בין השמשות (אחר שקיעת החמה), כיוון שהוא ספק לילה. ואפילו אם התחיל לאכול או לשתות מבעוד יום (כשלא אכל פת בסעודה זו) – צריך להפסיק כשמגיע זמן האיסור. אבל אם אכל פת בסעודה זו שהחל מבעוד יום – אינו צריך להפסיק בהגיע זמן ההבדלה, אלא רשאי הוא להמשיך בסעודתו כמה שירצה אפילו לתוך הלילה, כיוון שהתחיל בהיתר.

מי ששכח והתחיל לאכול בזמן האיסור – צריך להפסיק מיד כשנזכר. ואם נטל ידיו לסעודה קודם שהבדיל, ונזכר לפני ברכת "המוציא" – יבדיל על הכוס בין נטילת ידיים ל"המוציא". אך אם נזכר לאחר שבירך המוציא, לפני שטעם פרוסת המוציא – יטעם ממנה מיד ואחד כך יבדיל, שהרי אם יבדיל מתחילה תהא ברכת המוציא לבטלה, כיוון שיצטרך לשוב ולברך המוציא מחמת ההפסק הרב בין הברכה לטעימה, ולכן יטעם מיד מן הפת ויבדיל.

סעודת שבת שהסתיימה לאחר השקיעה ומברכים ברכת המזון על הכוס, אם אינו רגיל לברך ברכת המזון על הכוס לא ישתה ממנה אלא ימתין ויבדיל על אותה הכוס. ולגבי סעודת שבע ברכות שנמשכה וברכת המזון היא לאחר השקיעה, נחלקו האחרונים האם אפשר לשתות מהכוס של ברכת המזון לפני ההבדלה, אלא שלמעשה נוהגים לשמור את הכוס ולשתותה לאחר הבדלה.

מי ששכח לומר "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית של מוצאי שבת ויו"ט, וטעם קודם שיבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל תפלת ערבית, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, (משום שכשטעם לפניה ינהג שלא כהוגן בהבדלה). והוא הדין אם עשה מלאכה לפני שהבדיל על הכוס (או אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

נאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משֵׁה ידו אשר ישֶׁה ברעהו, לא יגושׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". במצוה זו נאסרנו לגבות את החובות של יהודים שהגיע זמנם להיפרע ולא נפרעו לפני שנת השמיטה. בשלהי ימי בית המקדש השני, בו רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפרען, נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל . . ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו". עמד הלל ותקן את הפרוזבול שכל יהודי שנתן הלוואה ליהודי אחר, ימסור את חובותיו לבית דין ובכך אין השמיטה משמטת כספים אלו.

הפרוזבול מועיל כאשר יש ללווה קרקע או דבר המחובר לקרקע, ואפילו אם הן ברשותו בשכירות או בשאלה. ואם אין לו כלל קרקע – מְזַכֶּה לו המלווה קרקע כל שהוא על ידי אחר אפילו שלא בפניו. תלמיד ישיבה הלן בפנימייה ויש לו מיטה קבועה המיוחדת לו, וכן בן הסמוך על שולחן הוריו, לכתחילה צריך המלווה לזכות לו קרקע לצורך עשיית הפרוזבול, או שיחתום המלווה על שטר פרוזבול שהרב שהכינו זיכה קרקע לכל הלווים (ולא יסתפק באמירה בעל פה). בני זוג שיש להם תכנית חסכון שפירעונה לפני ראש השנה של שמינית יש אומרים שחיוב הפרוזבול הוא אף על האשה, ויכולה למנות את בעלה כשליח שיעשה פרוזבול גם עבורה.