הלכה יומית

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", ומכך למדו חכמים שהקונה כלי מן הנכרים חייב להטבילו – להוציאו מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ולכן כלי שיוצר ע"י גוי או בבית חרושת שהיא בבעלות של גויים, וכן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. ולגבי טבילת כלים בשבת נחלקו הפוסקים האם הדבר מותר, או שאסור מפני שטבילת הכלי נחשבת כתיקונו והכשרתו לאכילה. ולמעשה כותב אדה"ז שירא שמיים לא יטבול כלים בשבת אלא ישתמש באחת העצות שיפורטו להלן.

זמן בין השמשות שהוא הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, אף על פי שאסור בעשיית מלאכה, מכל מקום אם לא הטביל כלים מבעוד יום – מותר בבין השמשות להטביל את הכלים שיש לו צורך בהם לשבת כאשר אין לו כלים אחרים. כמו כן, מי שכבר קיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, בוודאי מותר לו לומר ליהודי אחר שיטביל עבורו את כליו.

אף על פי שלמעשה נזהרים שלא להטביל כלים בשבת משום שטבילתם מכשירה אותם לשימוש ונחשבת כתיקון כלי בשבת. עם זאת, מי שהטבילם בשבת אין קונסים אותו שלא להשתמש בהם באותה השבת, כדין העושה מלאכה בשבת שאסור לו ליהנות ממנה עד מוצאי שבת, כיוון שבהטבלת כלים יש הסוברים שהדבר מותר אפילו מלכתחילה; אלא שמי שעבר והטבילם במזיד לא ישתמש בהם בשבת.

מי שלא הייתה לו אפשרות כלל להטביל כלים בערב יום טוב, והוא זקוק להם לצורך יום טוב, דנו הפוסקים האם מותר לו להטביל בחג את הכלים הנצרכים לצורך יום טוב. ולמעשה דין טבילת הכלים ביום טוב כדין טבילת כלים בשבת, ובעת צורך גדול יעשה כהוראת רב מורה הוראה.

כלים הנצרכים לשימוש בשבת ושכחו להטבילם בערב שבת או שלא הייתה אפשרות לכך, כתבו הפוסקים כמה עצות לכך. באם יש נכרי בסביבתו ניתן לתת את הכלי לנכרי במתנה ומיד יחזור וישאל ממנו את הכלי, וכך נפטר הוא מטבילת הכלי כיוון שהוא ברשות הנכרי. אולם לאחר השבת צריך הוא להטביל את הכלי (ללא ברכה). וכלי שמיועד למילוי מים כגון כוס או קנקן, יטבילו (ללא ברכה) וימלאו במים מן המקווה וכשמעלה הכלי מן המקווה יעלהו עם המים שנשאבו ממנו (ובתנאי שהמים ראויים לשתייה ולפי"ז במקוואות המצויים עם כלור וכדו' פתרון זה אינו יעיל כ"כ).

מי שגילה שכליו לא הוטבלו ובושלו מאכלים בכלים אלו, המאכלים לא נאסרו באכילה (מפני שטבילת כלים אינה מצד טעם איסור הבלוע בהם, אלא להביאם לקדושת הישראל). אולם למרות שהמאכלים עצמם לא נאסרו באכילה יש לזכור שאסור להשתמש בכלים קודם הטבלתם – אפילו באופן חד פעמי- ולכן מיד כשייזכר בכך, יוציא את המאכלים מן הכלים ויניחם בכלים אחרים, ואם נצרך להשתמש דווקא בכלים אלו ואינו יכול להטבילם יעשה כאחת מן הפתרונות שהוזכרו בהלכות הקודמות. המסופק האם הוטבלו כליו קודם השבת – אם היו כלים שחיוב טבילתם מדרבנן כגון כלי זכוכית, יכול להשתמש בהם בשבת (משא"כ בחול יטבילם תחלה), אך בכלי מתכות שחיובם מן התורה יטבילם תחלה.

לימוד התורה הוא ההכנה הראויה לקבלת התורה. ויש להוסיף בימים אלו בלימוד הנגלה ובלימוד פנימיות התורה. כיוון שחייב אדם מן התורה להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. לכן צריך קודם החג לקנות לילדיו – מיני מגדנות, ולאשתו – בגדים ותכשיטים כפי ממונו. כדי שיוכל לשמח אותם בחג, על ידי דברים אלו.

אסרו חכמים להשתמש בבעלי חיים בשבת, ועל כן אסור לרכב או להתיישב על גבי בעלי חיים בשבת וכן אסור ללטף בעלי חיים (באופן שמזיזם) או להרימם. כמו כן אסור להניח דבר על בעלי חיים או על דבר שנסמך ממש על בעלי החיים, וכגון עגלה שהמוטות שלה נשענים על הבהמה, אסור להניח עליה חפצים בשבת.

ש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

אבל בתוך י"א חודש על פטירת אביו או אמו ר"ל עובר לפני העמוד בכל ימות החול, אך בימים שמתפללים בהם מוסף אינו עובר לפני העמוד. וביום היארצייט מדי שנה עובר לפני העמוד כשליח ציבור. ויש שנהגו עוד בשבת שלפני היאר-צייט להתפלל לפני העמוד, ובפרט תפלת מוסף. ולמעשה אין מנהגנו בזה, אלא שכמובן אין לעורר מחלוקת בדבר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ניתנת הזדמנות נוספת להקריב את קרבן הפסח, שלושים יום לאחר חג הפסח עבור אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ויוכלו להקריב את קרבן הפסח כהלכתו. גם כיום, לאחר חורבן בית המקדש ושלילת האפשרות להקרבת הקרבן, מציינים את חג פסח שני באי-אמירת תחנון ובאכילת מצה, ביום י"ד באייר. אלא שבמנחה שלפניו אומרים תחנון, שכן הקרבת קרבן פסח שני הייתה בי"ד באייר, והאכילה הייתה רק בליל ט"ו, ועל כן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני" ואומרים בה תחנון, כי עיקר פסח שני הוא ביום י"ד באייר.

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.