הלכה יומית

מצוה על האדם להסתפר בערב יום טוב שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. כמו כן יש ליטול הציפורנים ולהתרחץ, ונוהגים לטבול במקוה, כדי להיטהר לכבוד הרגל. בבית חיינו וכן בקהילות רבות של אנ"ש, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג בבית הכנסת. אין מנהגנו להדליק נר נשמה לפני יו"ט שאומרים בו 'יזכור'.

נחלקו הפוסקים אודות מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה, האם יכול להעלות את בהמתו בידיו. ויש פוסקים שהתירו להעלותה בידיו משום צער בעלי חיים, וכן דג שקפץ מן האקווריום בשבת, ואם יחזירוהו לאקווריום יחיה, למרות שהדג 'מוקצה' יש שהתירו להחזירו. ולמעשה פוסק אדה"ז שבאם יכול לומר לנכרי להציל את הבע"ח יאמר לנכרי, ואם אין לו נכרי בסביבתו ובאם ימות הבע"ח יפסיד הפסד מרובה יש לסמוך על דברי המקלים ולהעלותה בידיו (או להחזיר הדג למים).

זמן קריאת שמע של שחרית הוא החל משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, כפי שנאמר: "ובקומך". מן התורה ניתן לקרוא קריאת שמע של שחרית החל מעלות השחר, כיוון שיש אנשים שמקדימים לקום בשעה זו, נחשבת עלות השחר כשעת קימה, וניתן לקרוא בשעה זו את קריאת שמע, ואף שהרוב אינם קמים בשעה זו אלא מעטים, למדים מן הפסוק "ובקומך" שנכתב בתורה בלשון יחיד, שאפילו בעת שיחידים קמים משנתם ניתן לקרוא קריאת שמע. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה. וחכמים עשו סייג למצווה זו, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממיטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור עד שיכול אדם להכיר את חברו (שאינו מכירו כ"כ) ממרחק של ארבע אמות.

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ויודע שלא יוכל לקרוא קריאת שמע אחר זמן "משיכיר" שהתבאר בהלכה הקודמת, יקדים לקרוא את שמע מזמן עלות השחר, כיוון שבמקום אונס העמידו חכמים את דבריהם כדברי תורה שמשעלה עמוד השחר הוא זמן קריאת שמע. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו.

זמן קריאת שמע של שחרית נמשך מנץ החמה עד סוף שלוש שעות (זמניות) של היום, שכן ישנם אנשים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות של היום, וכפי שחכמים ציינו שזוהי שעת קימה לבני מלכים. ואמרו חכמים שוותיקין היו מהדרים לקרוא קריאת שמע של שחרית מעט לפני הנץ החמה. אך מי שאינו יכול לקיים מנהג זה נכון שיקרא לפחות פרשה ראשונה לפני הנץ, ואם לא הספיק – יקדים לקראתה כל מה שיוכל. מי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, אינו יכול להשלימה.

לכתחילה יש לקרוא את קריאת שמע תוך סדר התפלה עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, אך זאת רק כאשר יודע הוא בוודאות שלא יעבור זמן קריאת שמע עד אז. אולם מי שיש לו ספק האם יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה בתוך תפלתו, וירא שעד שיתפלל יעבור זמן ק"ש, יקרא את שלשת פרשיות קריאת שמע קודם התפילה (ויכפול בה את ג' התיבות "אני ה' אלקיכם"), ויכוון בקריאתה שאם יעבור זמן ק"ש יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה.

אמרו חכמים: "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" וכן נפסק להלכה שצריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". בקריאת שמע קטנה שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה, יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

נפסק להלכה שלפני קיום מצוה שתלויה בזמן אין לאכול ולהתעסק בדברים אחרים עד שיקיים המצווה. ונחלקו הפוסקים האם דין זה חל בכל המצוות התלויות בזמן, או רק על מצוות מסוימות עליהן נאמר דין זה במפורש (כגון מצוות תקיעת שופר ולולב). אלא שבקריאת שמע מעבר לחביבותה של המצווה, יש בה עניין קבלת עול מלכות שמיים, ולכן האוכל לפניה עובר על איסור ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך (גאיך – לשון גאווה) אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמיים?! ועל כן נוהגים למעשה שלא לאכול קודם קריאת שמע, אף שמנהגנו לטעום קודם התפלה, נהוג לקרוא תחלה את פרשיות קריאת שמע ואחר כך טועמים כהכנה לתפלה.

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא.

חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון".

אודות תספורת הילד הראשונה –אפשערניש- במלאות לו 3 שנים בימי הספירה, הורה הרבי שאת ענייני החינוך יש להתחיל מיד ביום הולדתו, אך את גזיזת השערות יש לדחות לל"ג בעומר. וכשיום ההולדת קודם הפסח אין לדחותה לל"ג בעומר אלא יש לעשותה מיד, אולם יכול לסיימה בל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל לאחר ל"ג בעומר, אין להקדים את התספורת אלא יש לעשותה בערב חג השבועות.

את הכוס צריך לשתות כמלוא לוגמיו מיד אחר אמירת הברכה, ואין להסיח דעתו או לזוז ממקומו עד שישתה. ואם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או שיצא לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש; וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש – ואין צריך לחזור ולקדש כל עוד לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.