הלכה יומית

בסיום חלק אורח-חיים מביא הרמ"א בשולחן-ערוך דעות חלוקות האם ישנו חיוב להרבות בסעודה בפורים-קטן, ומכריע שצריך להרבות קצת בסעודה כדי לחוש לשיטתם, ומסיים: "וטוב-לב משתה תמיד", ומבאר הרבי שמכך למדים שכל מקום שבו ישנו אפילו ספק קטן שצריך להרבות בשמחה, יש להוסיף בשמחה. עם-זאת יום זה מותר במלאכה. והורה הרבי ששמחת פורים-קטן צריכה להיות שמחה-בטהרתה, כיוון שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות הפורים. ונוהגים שביום זה ובמנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואסור אף בהספד ובתענית.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר התורה אוסרת על גבר ללבוש בגדי נשים, וכן להיפך. בטעם האיסור ביארו הראשונים, שהוא מפני שהדבר עלול להביא לידי פריצות, טעם נוסף לכך הוא שהדבר אסור מפני דרכי עובדי גילולים, המתלבשים כך כחלק מפולחן העבודה זרה וכך נפסק להלכה שאסור לאדם ללבוש בגדי נשים ולהיפך, ובכלל לאו זה אסור לגבר לענוד תכשיטים ודומיהם, וכן לאשה אין לצאת בכלי נשק. ולדעת הרבה פוסקים איסור זה הוא לא רק כשלבוש כולו בבגדי אשה, אלא אף בבגד אחד בלבד.

דנו הפוסקים האם איסור "לא ילבש" נאמר דווקא כאשר כוונת הלובש או הלובשת היא לשם יופי או קישוט, או שהוא אסור גם כשאינו לשם יופי אלא לשם תכלית אחרת כגון להגן מפני הקור, מפני הגשמים וכדומה. ועל אף שהיו שהחמירו אף בכך, פוסקים רבים נוטים להקל בזה והתירו לגבר ללבוש צעיף או מעיל גשם של נשים אלא שהבהירו הפוסקים שכל האמור הוא באין ברירה, אולם אין להסתמך על היתר זה בכדי לעשות "סקי" עם מכנסיים וכדומה, וכן כל ההיתר הוא רק בבגד שאינו מובהק כבגדי נשים או גברים, וכיוון שיש פוסקים המחמירים אף בזאת, ירא-שמיים יצא מידי ספק ולא ילבש בגד חיצוני של אשה וכן להיפך.

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים.

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

כשרוצים לכסות הספר מפאת כבודו לפני שמחתלים את הילדים וכדומה, יש להקפיד שאחד מן הכיסויים יהיה כיסוי שאינו מיוחד להם. ולגבי כריכת הספר או הניילון העוטף אותו דנו הפוסקים האם נחשבים כאחד מכיסויי הספר או שהנם חלק ממנו ואינם נחשבים ככיסוי, ולמעשה כתבו הפוסקים שהמחמיר בזה ומכסה בשני כיסויים נוספים חוץ מן הכריכה תבוא עליו ברכה.

לגבי מזוזה בחדרי הפעוטות, כתבו הפוסקים שאם המזוזה הקבועה בחדר ממוקמת בתוך חלל החדר כשהדלת סגורה – צריך שתהא מכוסה בבית מזוזה שאינו שקוף ויש להקפיד שעל בית המזוזה תהיה רשומה האות ש' בלבד ולא ש-ד-י, וכן שלא יהיו כתובים על בית המזוזה פסוקים נוספים, אך מספיק כיסוי אחד, כיון שהמזוזה והכיסוי קבועים ומחוברים בקיר ונחשבים כחלק מהקיר וכרשות נפרדת מהחדר, ובתנאי שהמזוזה מחוברת בחוזקה לקיר, ואם המזוזה אינה בתוך חלל החדר כאשר הוא סגור – אין כל חשש. ובחדר נקי של ילדים בוגרים רצוי לקבוע את המזוזה בנרתיק שקוף.

נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ודרשו חכמים שכוונת הכתוב היא בין היתר, לאסור סיוע לאדם לעבור עבירה כגון להושיט כוס יין לנזיר, ואפילו אם הלה עושה זאת במזיד וביודעין. מן התורה חל האיסור רק אם הלה אינו יכול לבצע את העבירה ללא סיוע, אך חכמים אסרו לסייע לעובר עבירה אף אם הוא יכול לעשותה בעצמו. ויש מן הפוסקים הסוברים שאפילו באיסורים דרבנן עוברים משום "לפני-עיוור" דאורייתא, שהרי הדבר דומה למכשיל את חברו בעצה רעה שעובר מדאורייתא. מעבר לכך כתבו הפוסקים כי יש להעדיף עסקים שומרי שבת ולהימנע משותפות באלו המחללים שבת, ובכך לעודד את שמירת השבת.

כתבו הפוסקים כי יש להימנע מנסיעה במונית סמוך לכניסת השבת, מפני שיש לו שייכות לחילול השבת של הנהג בנסיעתו בחזרה לביתו. כמו כן יש להימנע מקנייה בחנות הפתוחה בסמוך לכניסת השבת, משום שבכך גורם הוא בעקיפין למוכר להישאר בה עד אחר כניסת השבת, ועל כן יש להקפיד תמיד לנסוע או לערוך את הקניות בזמן שיאפשר לנהג להגיע לביתו, ולבעל חנות לסגור את חנותו קודם כניסת השבת וכדומה.

דנו הפוסקים אודות היחס הראוי כלפי נהג יהודי השואל לכיוון הנסיעה בשבת, שהרי ברור שהגדרתו כ"תינוק שנשבה" נאמרה כלימוד זכות, אך בשום אופן אין היתר לסייע לו בעבירה. משום כך הציעו הפוסקים להשיבו בעדינות ובדרכי נועם שהדרכתו כיצד לנסוע בשבת מהווה בעיה. ובמקרה שתשובה כזאת עלולה לפתח אצל השואל רגשות של שנאה, יש להתחמק בצורה עדינה. אולם אין לומר לנהג "איני יודע" במקרה שיודע כיון שזהו שקר, ויש שכתבו שיכול לומר לנהג שאסור לו לגרום לו לנסוע בשבת, אבל בשביל למעט בחילול-שבת שלו יאמר לו היכן המקום.

כתבו הפוסקים שנסיעה בתחבורה ציבורית המופעלת מיד עם צאת-השבת, במידה מסוימת מעודדת חילול-שבת, ולכן לכתחילה אין לנסוע בנסיעה הראשונה כשההכנות אליה היו בשבת, אלא להמתין זמן מסויים, כך שתהיה אפשרות לעשות את ההכנות לכך במוצאי שבת. כמו-כן הורה הרבי שלא לטוס בטיסות היוצאות מיד בצאת-השבת, אף שמעיקר הדין מותר ליהנות ממלאכת יהודי מיד בצאת-השבת. עם זאת, לגבי עצם הנסיעה עם נהג יהודי במוצאי-שבת אף שלא הבדיל הנהג נטו הפוסקים להקל בזה, מכמה טעמים, אלא שכשניתן לזהות על הנהג שישתף פעולה, כדאי לזכותו באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", או לפחות לאחל לו "שבוע-טוב" ולגרום לו בכך שיענה אף הוא.