הלכה יומית

כאשר טעה טעות שקרא מלעיל במקום מלרע ולהיפך, במצבים מסויימים הדבר משנה את המשמעות כגון במילה "באה" שמשתנה המשמעות במלעיל במקום במלרע או להיפך, ואפילו טעה טעות בטעמי המקרא, אם על ידי טעות זו משתנית משמעות הפסוק לכתחילה יחזור. ומכל מקום גם בטעות שצריך לתקנה לא ילבינו ברבים את פני הבעל קורא, אלא העומד בסמוך אליו יתקן אותו בנחת ובדרך מכובדת (ואם לא תיקן אותו יתקנו יתר השומעים).

אם הבחינו בטעות ותיקנו אותו מיד, יתקן מיד וימשיך בקריאה. ואם כבר קרא שם ה' – יסיים את הפסוק כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה, ולאחר מכן יתחיל שוב מתחילת הפסוק שבו אירעה הטעות, ובמקרה שיש שם ה' נוסף בהמשך הפסוק לא יסיים הפסוק. אם כבר הסתיימה העליה – יחזור בתחילת העליה הבאה לפסוק שבו היתה הטעות או הדילוג, ויקרא ממנו והלאה.

אם כבר סיימו את הפרשה, ואפילו אם כבר הפטירו והתפללו מוסף – צריך לחזור ולקרוא את שלושת הפסוקים (הפסוק שבו היתה הטעות או הדילוג, ושני פסוקים הסמוכים אליו), בציבור זה, בברכה תחילה וסוף. ואין צריך לחזור ולהשלים ממקום הטעות עד סיום הפרשה.

כל האמור בהלכות הקודמות הוא לגבי טעויות המשנות את המשמעות. אך אם טעה הבעל קורא בשינוי ניקוד שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר. ואפילו הוסיף אות, או אפילו הוסיף מלה שאינה כתובה – כל שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר.

כל האמור לעיל אודות תיקון הקריאה נוגע בעיקר בקריאת התורה בשבת בשחרית בכדי להשלים את התורה כתיקנה, אולם בקריאת התורה בימים שני וחמישי ובשבת במנחה, וכן במועדים (ואפילו ביו"ט או חוה"מ שחל בשבת) – אם טעה או דילג ותיקנו אותו לפני סיום העליה, יתקן וימשיך בקריאה כדין, אך אם לא תיקנו אותו עד שברך את הברכה שלאחר העליה – אין חוזרים בגלל טעות או דילוג בקריאה. ובלבד שקראו לפחות שלושה פסוקים כדינם בעליה זו, ולפחות עשרה פסוקים בסך הכל לכל העולים יחד.

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

את ברכת מעין שבע תקנו לומר רק בשבת ולא ביום טוב, וביו"ט שחל להיות בשבת אומרים ברכת מעין שבע כרגיל ואין מזכירים בה את היו"ט, רק את השבת – לפי שאלמלא שבת לא הייתה נאמרת ביו"ט – מפני שברכה זו נתקנה בשבת מפני המאחרים לבוא שמא יסתכנו מן המזיקין (ובליל יו"ט היו שלא באו לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש). אך כשחל הלילה הראשון של פסח בשבת – אין אומרים ברכת מעין שבע, מפני שעיקר התקנה היה מפני השמירה וליל פסח הוא ליל שימורים מן המזיקין.

ברכת מעין שבע במקורה נקבעה רק בבית הכנסת קבוע, אך לא במקום שמתפללים בו באקראי כגון במניינים בבתים פרטיים. אלא שבמקום שנהגו לאמרה אף במנין אקראי, אין למחות בידם; וככתבו הפוסקים שכיום למעשה מקובל שאומרים ברכה זו בכל מניין. המתפלל ביחידות, אסור לו לומר את כל ברכת מעין שבע. ואם ירצה לומר "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית" בלבד – הרשות בידו.

נוהגים הקהל לעמוד בעת שהש"ץ אומר ברכת מעין שבע. כמו כן המנהג הוא שאף הקהל אומרים יחד עם הש"ץ בברכת מעין שבע את הקטעים: "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית". ולכתחילה ראוי שתהיה אפשרות לצבור לשמוע את השליח צבור בברכת 'מעין שבע' מראש ועד סוף, מלה במלה, כמו בחזרת השליח ציבור.

אף על פי שבכל משך זמן תפילת הציבור אסור לדבר, עם זאת בעת שהשליח ציבור אומר ברכת מעין שבע (וכן בעת אמירת "ויכולו") יש להיזהר בכך במיוחד, ומובא בפוסקים "מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות אמר לו למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז' ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה".

את תפלת ערבית של מוצאי שבת מתפללים בזמן צאת השבת, ואין לאחר את התפלה בשביל חזרת דא"ח. ונוהגים לומר "והוא רחום" ו"ברכו" במשך גדול ובאריכות נועם, כדי להוסיף מחול על הקודש . אין מנהגנו שבעל יאָרצייט ירד לפני התיבה (שליח ציבור) לתפילת ערבית במוצאי שבת שלפני היאָרצייט.