הלכה יומית

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.

על-אף שימי ספירת העומר נקבעו לימי אבל, בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, יום ל"ג בעומר יש לשמוח בו ואין אומרים בו תחנון, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות; ובדורות האחרונים התגלה שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נהוג לאכול ביצים וכן נוהגים לאכול חרובים, ומוספים בו באהבת ישראל. ומעורר הרבי להוסיף ביום זה בתורה ובפרט בפנימיות התורה, בעבודת התפלה ובאמירת מזמור לג בתהלים, ובנתינה לצדקה במספר ח"י. והורה הרבי שיש לקבץ את ילדי ישראל בל"ג בעומר לכנסים ותהלוכות, ולקשרם באמירת פסוקים מהתורה-שבכתב ושבעל-פה, ונתינת צדקה.

איסור בל תשחית נאמר במקורו על עצי פרי, אלא שהוסיפו חכמים ואמרו שהאיסור חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק להדליק מדורות לכבוד רשב"י בל"ג בעומר ולהשליך לתוכן בגדים האם יש בכך משום "בל תשחית", והיו שהתירו זאת משום שזהו גם כהשחתה לצורך לכבוד שמחת רשב"י, אלא שלמעשה יש להימנע מכל מעשה השחתה מעבר להדלקה עצמה.

מנהג נוסף הקשור עם ל"ג בעומר והוא התספורת הראשונה של הילד. שכן, נוהגים שלא לספר את שיער הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ומחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם", שלא לספר את שערות הפאות. ונהגו רבים לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, וקטנים שיום הולדתם השלישי חל בימי הספירה שלפני ל"ג בעומר נהוג לקחתם למירון ביום ל"ג בעומר ולספרם שם.

כמה וכמה ברכות תקנו חכמים שיאמרו על כוס יין, כגון: ברכות הקידושין, הנישואין, מילה, ברכת המזון, קידוש והבדלה. הכוס עליה קבעו חכמים את הברכה וכפי שמכונה בלשון חז"ל "כוס של ברכה", כמה הלכות נאמרו בה. ראשית, צריך שתהיה הכוס שלימה ולא שבורה, ותכיל לפחות שיעור של רביעית יין. את הכוס יש לשטוף מבחוץ ולהדיחה מבפנים, ולמלאה ביין על כל גדותיו, ומנהגנו שיישפך קצת לתוך צלוחית. היין צריך להיות יין שאינו פגום – שאם שתה מהכוס, פגמו. אך יכולים לתקן כוס שנפגם – על ידי שיוסיפו עליו מעט יין.

את הכוס יש לקבל בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו, וכך היא סדר אחיזת הכוס על פי מנהגנו: לאחר מזיגת הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, כשארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד ויגביהנו מעל השולחן שלשה טפחים (ולפחות טפח), ויתן עיניו בכוס – בכדי שלא יסיח דעתו ממנו.

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא.

חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון".

אודות תספורת הילד הראשונה –אפשערניש- במלאות לו 3 שנים בימי הספירה, הורה הרבי שאת ענייני החינוך יש להתחיל מיד ביום הולדתו, אך את גזיזת השערות יש לדחות לל"ג בעומר. וכשיום ההולדת קודם הפסח אין לדחותה לל"ג בעומר אלא יש לעשותה מיד, אולם יכול לסיימה בל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל לאחר ל"ג בעומר, אין להקדים את התספורת אלא יש לעשותה בערב חג השבועות.

את הכוס צריך לשתות כמלוא לוגמיו מיד אחר אמירת הברכה, ואין להסיח דעתו או לזוז ממקומו עד שישתה. ואם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או שיצא לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש; וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש – ואין צריך לחזור ולקדש כל עוד לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.

כשבוחרים שליח ציבור בכל ימות השנה צריך שיהיו בו כמה תכונות: שיהיה הגון – שלא יצא עליו שם רע כ'בעל עבירה'. דהיינו, שלא עבר עבירה במזיד הנחשבת לחמורה בעיני הבריות. וכן שיהיה עניו ומרוצה ומקובל על הציבור. וכן שיהיה קולו ערב, ושיהיו פסוקי התפילה סדורים בפיו. באם לא מוצאים שליח ציבור עם התנאים הללו, הרי "כל ישראל בחזקת כשרות", והעיקר שיהיה ברצון הקהל – ויש ליזהר ביותר שלא לבוא לידי קטטות ומריבות בעניין זה.

את ברכת המזון תקנו חכמים שתיאמר על הכוס דרך כבוד ושבח כמו שירה הנאמרת על היין. ואף שאין צריך לחזר אחר יין לשם כך, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.