הלכה יומית

נאמר בגמרא כי שליח ציבור שטעה בתפלתו כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכות באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וצריך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בימי ההכנה לחג השבועות יברכו איש את רעהו בברכת "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". בימים אלו יש לדאוג שלכל יהודי יהיה את כל הדרוש עבור צרכי החג ובהרחבה. ובפרט בחג השבועות, שהחיוב לאכול ולשמוח בו, גדול יותר מבכל יו"ט. על פי הוראת הרבי יש לארגן לפני חג השבועות 'כינוסים', בקשר ל'זמן מתן תורתנו'; וראוי אשר בכינוסים אלו יעוררו ויפרסמו על כך, שכל ילדי ישראל יגיעו לשמוע את עשרת הדברות בחג השבועות. וכן, להמשיך את הכינוסים ב"חג השבועות" עצמו, וכן לאחרי החג, בימי התשלומין.

כל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור בתפלתו בקול. אולם שונה הדין בטעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם להתפלל מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת-הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

ש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר בפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". מעבר למשמעותו הפשוטה של הפסוק שיש לקשור את קרבן החג לאחר בדיקתו ממומים הפוסלים אותו, עד הקרבתו, דרשו חכמים שיש לקשור את החג לימי החול – באכילת מאכלים מכובדים ביום שאחר החג, והעושה כן ייחשב לו כאילו הקריב קרבן על המזבח. מטעם זה נוהגים שלא להתענות ביום שאחר החג. אחת מהוראותיו הקדושות של הרבי לערוך "כינוסי תורה" בסמוך לכל אחד משלושת הרגלים. ויש לקיימם לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליהם גם מרחוק, וכן מעורר הרבי על הדפסת הנאמר בכינוסים.

שנים עשר אלף זוגות (24 אלף) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא ונפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו כתבו הפוסקים שיש לנהוג בספירת העומר מקצת מנהגי אבלות, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו, ועושים זכר לתלמידי רבי עקיבא בימים אלו בכדי ללמדנו להתרחק מהשנאה, קנאה, גאווה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענווה והשלום.

מעבר לאבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא בימים שבין חג הפסח לחג השבועות. בעת מסעות הצלב, צרות רבות פקדו את ישראל, פרעות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כמו כן מאוחר יותר בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה במהלכן יהודים רבים נרצחו; וחלק גדול מאירועים אלו התחוללו אף הם בימי הספירה. מסיבה זו נהוג לומר את תפלת "אב הרחמים" שחוברה על אסונות אלו בכל שבתות חודש אייר ואפילו בשבת מברכים החודש סיון, אבל לא כשמברכים חודש אייר.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום, מתחילים ביום הראשון מ'דף השער' שכולל את שם המסכת, וביום השני מתחילים דף ב. החל משבת שאחר חג הפסח נוהגים לומר פרקי אבות פרק אחד לאחר תפלת מנחה, ואומרים לפני הפרק את משנת כל ישראל ואחריו את משנת רבי חנניא בן עקשיא, ומנהגנו להמשיך בזה בכל שבתות הקיץ. וכדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון לכל הפחות משנה אחת עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו. בעת אמירת פרקי אבות מזכירים את שם ה' רק כשמובא פסוק שלם.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים ביותר, כמו כלים מטונפים ופסולת מאכלים, אף שהנם מוקצה שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת, עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו בשבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. אלא שדין זה אמור רק כאשר הוא נמצא במקום בו הוא מפריע לאדם, אבל אם היה במקום שאינו מפריע, אסור להזיזו כדין מוקצה.

פח האשפה העשוי מעץ או חרס הינו 'מוקצה' וההיתר לפנותו הוא רק כאשר האשפה מפריעה לאדם, על כן יש להיזהר שלא להניח את פח האשפה מידיו כל עוד מוליכו, שכן במקרה שהניחו במקום בו אינו מפריע לאנשים (על-מנת לפתוח את הפח העירוני וכדומה), תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

בבוקר משכימים להתפלל שחרית ואין מאריכים בה, בקביעות זו ההפטרה היא הפטרת "וערבה לה'". מעלות השחר נוהגים שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד לאחר ה'כורך' בליל הסדר (נוסף על האיסור לאכול מצה בערב פסח). ומותר לאכול פירות, ירקות, בשר ודגים כל היום. אך משעה עשירית (שלוש שעות זמניות לפני הלילה) ואילך, אסור לאכול מהם כמות המשביעה שתמלא את כריסו. לאחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". וקודם השקיעה אומרים את סדר קרבן פסח. אסור להכין מאומה עבור סדר הפסח לפני צאת השבת ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש.

טיטול המפיץ ריח רע מותר להניחו בשקית וכדומה קודם השלכתו לפח האשפה בשבת, ואין בזה חשש של 'מבטל כלי מהיכנו', אך יש להיזהר שלא לקשור את השקית שהטיטול בתוכה בשני קשרים, או בעניבה על גבי קשר (כקשירת שרוכי נעליים), אלא יקשור את קצוות השקית קשר אחד, שכן הדבר אסור משום "קושר", וכן יש להיזהר בשקיות אשפה שאין לקושרם יותר מקשר אחד.