הלכה יומית

השומע את סופה של הברכה מפי המברך ואפילו לא שמעה מתחלתה ועד סופה אלא סופה בלבד יענה "אמן". אולם על ברכה שברך נכרי אין עונים אחריו "אמן" אלא א"כ שמע כל הברכה מפיו, ואחר ברכת נכרי שאדוק לעבודה זרה אסור לענות "אמן" כלל, שמן הסתם מחשבתו בהזכרת השם היא לעבודה זרה, וכן מי ששינה מטבע הברכה אין עונין אחריה "אמן".

כאשר חל ערב פסח בשבת מקדימים את זמן בדיקת חמץ לליל י"ג בניסן, לאחר שמנקים היטב את כל החדרים שצריך לבדקם, ולשמור שלא יתפזר חמץ בשום מקום, כולל מה שמיועד לאכילה עד לסעודת השבת בבוקר. את הבדיקה מתחילים מיד אחרי צאת הכוכבים, לאחר תפילת ערבית. ואחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון). מי ששכח לבדוק בלילה, יבדוק ביום י"ג לאור הנר, ואם גם אז שכח, לא יבדוק בליל-שבת אלא בחג.

מי שלא שמע את הברכה מפי המברך כלל, אלא שהוא יודע איזו ברכה ברך, וכגון כשהוא מתפלל בציבור ואינו שומע ברכת הש"ץ, אך שומע שהציבור עונים ויודע על איזו ברכה עונים, אינו חייב לענות "אמן" אלא שאם מעוניין רשאי לענות. ודנו הפוסקים אודות השומע ברכה דרך הטלפון או בשידור חי כלשהו האם רשאי לענות, ולמעשה אין יוצאים ידי חובה, וכן אין לענות קדושה וברכו בשמיעה באופן זה, אבל ניתן לענות "אמן" כל עוד ידוע בוודאות שאכן זה שידור חי ועונה בסמוך לברכת המברך.

ביום שישי י"ג בניסן בתפלת שחרית אומרים 'מזמור-לתודה'. ולאחר התפלה אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", כנגד שבט לוי. את החמץ שורפים עד סוף השעה החמישית (כמצויין בלוחות: סו"ז ביעור חמץ), ויש לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי ובקפלי הבגדים, בתוך המכונית ובפחי האשפה, ולסגור היטב את החמץ המיועד לסעודות שבת. לאחר שריפת החמץ אין אומרים 'כל חמירא' (אלא למחרת), אך את ה'יהי רצון' אומרים לאחר שריפת החמץ. מי ששכח ואמר 'כל חמירא', יחזור ויאמר זאת ביום שבת קודש בבוקר בשעת השבתת החמץ.

מן הדין מותר ללמד ילד קטן את הברכות אפילו שלא בזמנם עם הזכרת שם ומלכות, ולמרות שברכות אלו הנן לבטלה, מותר הדבר לצורך חינוכו של הקטן, אך אין לענות "אמן" אחר ברכות אלו שמזכיר הקטן בעת לימודו. אולם כאשר הקטן מברך קודם או אחר אכילה ושתיה או בעת תפלתו, וברכות אלו אינן לבטלה עונים אחריו אמן, וכן המנהג הרווח לענות גם אחר ברכות הקטנים ביותר, והיו אף גדולי ישראל שהקפידו על כך מאד; ויש שכתבו שבכך מחנכים את הקטן בעצמו לענות "אמן" כששומע ברכות, והרי נפסק להלכה שילמד אדם בניו הקטנים ויחנכם לענות אמן ומיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא.

אכילת חמץ והכשרת כלים, וכן עשיית מלאכה, תספורת ונטילת הציפורניים, מותרות ביום שישי י"ג בניסן כבכל ערב שבת. לשבת זו אין לבשל מאכלי חמץ דביקים. יש להקפיד שאכילת החמץ תהייה על שולחן וכסאות מכוסים, כך שיוכלו לבער בנקל את הפירורים. יש להשאיר אש דלוקה להדלקת נר יום-טוב ולבישול המאכלים בחג; להכין את המצות (הפרשת חלה אם טרם הופרשה, ולבדקן מחשש כפולות ונפוחות, וכן לשקול אותם לשיעורי 'כזית'); לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה; לפורר את ה'חריין' (ולסוגרו היטב בכלי);לטחון את החרוסת; לנקות את החסה מחרקים ולייבשה, לסוגרה ולאחסנה במקרר; וכן להכין 'מי מלח'. לסעודות השבת משתדלים לאכול חמץ שאינו מתפורר.

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, ומשתמשים בגגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה- יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, אלא שלמעשה לא נהוג לברך, כיון שלא משתמשים בפועל בגג.

אסרו חכמים לאדם לגדל כלב רע ואם יש צורך בהחזקתו לשם הגנה ושמירה מותר לגדלו, אך אסור לתת לו להסתובב כשאינו קשור, ואפילו אינו נושך אלא נובח בלבד, וחכמי האמת הזהירו ביותר בחומרת איסור גידול הכלבים. עוד אסרו חכמים להניח בביתו דברים העלולים לסכן את האחרים, ועל כן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

אמרו חכמים ש"ברית כרותה לשפתיים", ועל כן אסור לומר דבר פורענות על אדם מישראל, וכן צריכים ההורים להיזהר שכשמדברים עם ילדיהם ומזרזים אותם דרך מורא שלא יזכירו דברי פורענות, וכותב אדה"ז שלא יוציאו מפיהם משפטי אזהרה מדבר טמא כגון "חתול או כלב ייקחוהו" כיון שישנם מזיקים ששמותם כשמות בעלי החיים הטמאים ההם, ושמא יזיקו חלילה בגופו או בנשמתו, ועל כן צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

הזהירו חכמים ואמרו שחמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם ושתייתם מסוכנת, כגון מאכלים ששהו תחת המטה, וכן שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה. כמו כן לא ייתן אדם מעות בפיו שמא יש עליהן מעט זיעה, וגם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ושמא נגעו בהן חולים המדבקים.

הזהירו חכמים שלא לישן יחידי מפני סכנת המזיקים המצויים שם. ויש אומרים שעל פי דברי הזוהר בבית הנמצא במקום מבודד ושומם, יש להיזהר מכך גם ביום, אך אם יש עוד מישהו בבית ואפילו תינוק בן יומו, אין חשש; אלא שמשמע מדברי אדה"ז שהאיסור הוא רק בבית אפל ובלילה.

הזהירו חכמים שלא להיכנס למקום סכנה כגון לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה או ללכת בשאר מקומות הסכנה, וכן אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים אם המים מגיעים למעלה ממתניו; אודות היציאה לדרך בלילה אמרו חכמים "לעולם . . יצא אדם בכי-טוב", כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שכיום כשאין חשש מפני המזיקים וכן הדרכים מסודרות ומוארות, מותר לצאת אף בלילה. ובנסיעות ארוכות מעיר לעיר בלילה, הורה הרבי שיעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות).