הלכה יומית

באיסור החמץ בפסח נכלל אף האיסור שלא יימצא החמץ בבעלותו של יהודי בפסח. ואמרו חכמים שחמץ שנשאר בבעלות יהודית במשך הפסח, נאסר בהנאה אף לאחר הפסח. איסור זה תקף רק כאשר החמץ שייך ליהודי, אך כאשר החמץ בבעלות נכרי, אין כל איסור בכך שיימצא בבית היהודי, ולכן נהגו כל ישראל למכור את חמצם לנכרי למשך החג (באמצעות הרב). ומעורר הרבי שיש לזכות כמה שיותר יהודים במכירת חמץ (כדי שלא יעברו על איסור "בל יראה" ו"בל ימצא"), ובמקרה הצורך, ניתן למכור את החמץ של אדם ללא ידיעתו, וכן ניתן למכור חמץ של אדם אף כשיש חשש שישתמש בו בפסח.

מתקנת אדמו"ר הזקן שמוכרים לנכרי את החמץ באמצעות "ערב קבלן", שמקבל על עצמו אחריות שהנכרי ישלם את כל שוויו של החמץ. כך למעשה אין המוכר מוטרד על כספו, שכן, הערב קבלן מתחייב בשטר, לשלם את כל יתרת החוב של הנכרי לרב, ומכאן והלאה לרב אין שום עסק עם הנכרי – החמץ שייך לנכרי והערב קבלן חייב כסף לרב, ובאם הנכרי לא ישלם, לא יוכל הרב לתבוע את הנכרי אלא את הערב קבלן היהודי. כיום נתפשט המנהג אצל רבבות בני ישראל לעשות את המכירה ע"י ערב קבלן. לרוב, נערכת מכירת חמץ כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את החמץ לנכרי.

כיוון שהמכירה היא מכירה גמורה וחלוטה – ע"פ תורה – אפשר למכור גם חמץ גמור, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. במכירה זו כוללים את כל כלי החמץ שמשתמשים בהם במשך השנה באם יתכן שנשאר איזה חמץ הדבוק בהם (והכלים הנקיים היטב מחמץ יש להצניעם במקום סגור, שלא יבוא להשתמש בהם במהלך החג). אין טובלים את הכלים שנמכרו אחר החג אפילו שהיו ברשותו של הנכרי. אין צורך לכלול במכירה קטניות (באם כתוב שהנם כשרים לפסח.

מנהג חסידי חב"ד שלא למכור לנכרי מאכל או משקה שקיבלו מהרבי, ולכן אוכלים או שותים אותם קודם הפסח. ומבאר הרבי את הטעם לכך משום שזהו היפך כבוד רבו לתתם או למכרם לאינו יהודי. ובמדה ומכרם לנכרי, ישנה שאלה גדולה, האם נותרה במאכל מהקדושה של הצדיק שהייתה בו לאחר שחוזר וקונה את זה מהנכרי.

כדאי לערוך את המכירה אצל הרב מבעוד מועד ולא להמתין לימים הסמוכים לחג, שלא להטריח את הרב העסוק מאוד בזמן זה. הנוסע ממקום למקום (מחו"ל לארה"ק ולהיפך), ישאל רב בנוגע למקום בו עליו לערוך את מכירת החמץ. בחורי ישיבה, צריכים למכור את חמצם הנמצא בישיבה. כמו"כ על הנהלת הישיבה לעשות מכירת חמץ כללית. יש לזכור למכור את חמצו במקום העבודה (משרד, חנות, תאים בכתת הלימוד וכדומה).

יש לרכז את כל דברי וכלי החמץ במקום מוגדר בבית ולסוגרו היטב, ויכתוב על מקום זה "מכור לנכרי". אצל הרב יפרט על השטר את הכתובת המדויקת, ואת המקומות שבהם נמצא החמץ, ויחתום על שטר הרשאה, ויעשה קנין סודר בבגד השייך לרב, (אבל אין הקנין מעכב), ואין מנהגנו לתת מפתח לרב למקומות המכורים. אם אינו יכול ללכת בעצמו לרב, ימנה שליח בכתב או בטלפון. נוהגים לתת לרב שכר טרחא. במשך החג יש להימנע מלהיכנס במקומות המכורים לנכרי, אלא אם כן יש בכך צורך גדול, כמו"כ אסור לגעת בחמץ במשך החג. מיד עם צאת החג, הרב נפגש עם הנכרי על מנת לקנות ממנו את החמץ, וחוזר החמץ לבעליו.

העונה אמן לא יחטוף את ה"אמן", ויאמרה לפני שהמברך סיים את הברכה אלא ימתין עד שיסיים המברך. וכן לא יקטוף את ה"אמן", כלומר שלא יבליע את אותיות ה"אמן". וכן לא ירחיק את עניית ה"אמן" מסיום הברכה, שאז היא נקראת "אמן יתומה"; וכן לא יגביה קולו יותר מהמברך. כמו כן כשעונה "אמן" לא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו "א-ל מלך נאמן", ואף המברך צריך לכוון דעתו ל"אמן" שעונים אחריו.

זכר לנס הצלת בכורי ישראל ממכת הבכורות נקבע שבכל שנה יתענו הבכורות בערב פסח, שהוא הזמן הסמוך ביותר לזמן התרחשות הנס; אולם בקביעות שנה זו בה חל ערב פסח בשבת, אין מתענים ביום שישי מפני כבוד השבת, אלא מקדימים את התענית ליום חמישי י"ב בניסן. ופשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורות בסיום מסכת עם סעודת מצווה, ובכך פוקעת התענית, ואף קטן שעתיד להגדיל בערב פסח שחל בשבת ישתתף בזה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו תפלת לחש נשמעת חלילה. ובימים הנוראים נהגו להתפלל מעט בקול, בכדי לעורר הכוונה (ואין חוששים שמא יבלבל הדבר את הקהל כיוון שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם), אך גם זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מן האמור "ממעמקים קראתיך ה'", למדו חכמים שאין להתפלל במקום הגבוה. לעניין זה נחשב מקום גבוהה החל משלשה טפחים (כ-21 ס"מ) מן הקרקע. אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. ואין להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ; ועל כן לא יתיישב על-יד הפתח אלא אם כן מקומו הקבוע שם ואינו פתוח לרשות הרבים וישהה כשיעור הליכת ארבע אמות קודם שיתפלל.

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה (וזאת נוסף על ג' הפסיעות המחויבים לאחריה כפרידה מהמלך), בעת תפלת שמונה עשרה צריך לעמוד מבלי להישען על שום דבר ויצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. כמו כן צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה כנגד מקום המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים, ונהוג מעט להתנענע בבעת תפילה. חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ובכל אופן ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו לעמוד במקום הכריעות ובעת הפסיעות בגמר התפלה. והנאלץ להתפלל שלא בעמידה ולפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, טוב שיחזור ויתפלל מעומד כשיוכל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיוכל לכוין יפה בתפלתו השנייה.