הלכה יומית

מניחים חומשים על-גבי נביאים וכתובים, אך לא להיפך. וכתבו הפוסקים שניתן להניח תורה שבכתב על גבי תורה שבעל פה אך לא להיפך, ולגבי קדושת הסידור, קדושתו כנביאים וכתובים, ואין להניח עליו תורה שבע"פ. ויש המחמירים אף שלא להניח ספרי ראשונים ואחרונים על ספרי הש"ס. ובספר 'החינוך והמחנך' נכתב בשם הרחמ"א חודקוב ע"ה, לחנך את הילדים שידעו איזה ספר מותר לשים על ספר אחר, והוסיף כי יש "ללמוד מכ"ק אדמו"ר שליט"א, שמדייק ביותר בכבוד הספרים . . וזאת מבלי התחשב עם כך שכל רגע מזמנו ספור ומדוד".

שניים האוכלים על שלחן אחד באותה השעה והאחד אוכל מאכלי חלב והשני אוכל מאכלי בשר, גם אם עושים זאת באופן המותר (כדלקמן), אסורים הם לאכול מאותו הלחם, וכן לא ישתמשו באותה המלחייה, שכן לפעמים שיירי המאכל דבוקים במלחיה ויש חשש שהאוכל מאכלי חלב יאכל משאריות המאכל הבשרי הדבוקים במלח וכן להיפך, ועוד משום שאם ישתמשו באותה הפת ובאותה המלחייה עלולים לאכול זה ממאכלו של זה מתוך קירוב הדעת שביניהם. אך מותר לפרוס הפת ולהניח לפני כל אחד פרוסות נפרדות.

מן הדין זמנה של תפלת ערבית נמשך כל הלילה (עד עלות השחר), שכן תפלת ערבית נתקנה כנגד אברי העולות בבית המקדש שניתן היה להקריבם על גבי המזבח במשך כל הלילה. ולכתחילה יש להתפלל ערבית מיד אחר צאת הכוכבים, וביחוד הקפידו חכמים שלא לאחר את קריאת שמע של ערבית לאחר חצות הלילה, מפני שחששו שמא ישכח אדם לאומרה. ומכל מקום אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד עלות השחר, ובדיעבד אם נאנס יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה', ללא ברכת 'השכיבנו', אבל תפילת ערבית לא יתפלל אחר עלות השחר.

קודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם, וכן אסור לישון עד שיתפלל שמא ישכח להתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם תפלת ערבית. ואם התחיל לאכול בתוך חצי-השעה שקודם צאת הכוכבים, צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי-שעה שקודם צאת הכוכבים, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק.

אף שאסור לאכול קודם תפלת ערבית, כאשר ציבור מסובים באירוע (כגון בברית מילה) ועדיין לא התפללו ערבית, יכולים להמשיך בסעודתם. וכתבו הפוסקים שבעת הצורך רשאי אף היחיד שלא התפלל למנות אדם אמין שיזכירהו להתפלל ערבית, וכן יכול לעשות תזכורות אחרות. ויש הסוברים שמי שרגיל תמיד להתפלל במניין בשעה קבועה, ויודע בעצמו שאינו שוכח להתפלל, רשאי הוא בשעת הדחק לאכול לפני ערבית.

נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות פטורות מתפילת ערבית, שהאנשים קיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה ולא הנשים. ויש שכתבו שמ"מ נשים יתפללו בליל שבת שכן, הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש, רמת חיובו היא מדרבן (כי יצא ידי קידוש בתפלת ערבית), ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה אין לחוש לזה כלל, ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

מן הדין מותר להבדיל על הכוס או לומר 'ברוך המבדיל' בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ואח"כ יבדיל על הכוס. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם ערבית יאמר "אתה חוננתנו" בתפלה. שכח ולא אמר "אתה חוננתנו" במוצאי שבת ויו"ט, ונזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך . . ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה, יסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו.

מי ששכח "אתה חוננתנו" בתפלת מוצש"ק או יו"ט יזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויש אומרים שיכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה) לפניה נוהג בהבדלה שלא כהוגן.

אמרו חכמים "התוכף לנטילת ידיים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה", ועל כן צריך להיזהר לכתחילה שלא להפסיק שלא לצורך בין נטילת הידיים לברכת "המוציא" אפילו הפסק קל של שיעור הליכת כ"ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), וכן יש להיזהר שלא לדבר שלא לצורך הסעודה ואפילו בדברי תורה. אך כיוון שזוהי מחלוקת הראשונים האם מותר להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה לבין ברכת "המוציא", לכן לכתחילה נזהרים שלא להפסיק אולם מי שבפועל הפסיק, כל עוד ולא הסיח דעתו לגמרי מנטילת ידיו, אינו חוזר ונוטל ידיו.

בין נטילת הידיים לברכת "על נטילת ידיים", אין לדבר כלל ואפילו מילה אחת ויש להיזהר לסמוך את ברכת נטילת ידיים לנטילה ככל האפשר, (וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שלא לדבר מתחילת הנטילה). ואם עבר והפסיק בדיבור לאחר שגמר נטילת שתי ידיו, יש שכתבו שינגב ידיו, אך תוך זהירות שלא לטמא אותם (כגון ע"י חיכוך בשערות הראש או נגיעה בנעליים) ואחר כך יטול ידיו שוב ללא ברכה.

אף שלכתחילה נזהרים שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת "המוציא" יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), אם מקום נטילת הידיים רחוק מהשולחן כ”ב אמה (כ-12 מטר), ניתן ליטול בו את הידיים, ואין בכך הפסק (אבל לא ילך מבית לבית). כי ההקפדה היא שלא להפסיק לחינם כשיעור זה, אבל לצורך, אין זה נחשב הפסק (ועדיף שאת ניגוב הידיים (בלבד) יעשה סמוך למקום האכילה), אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם מתאפשר הדבר.

מי שהתפנה לצרכיו קודם הסעודה ומעוניין ליטול ידיו לאכילת פת, מן הדין יכול ליטול ידיו לסעודה ולברך ברכת "על נטילת ידיים" ואחריה ברכת "אשר יצר" ואין בכך הפסק בין נטילת הידיים לסעודה לברכת "המוציא". אלא שלמעשה משמע מדברי אדמו"ר הזקן שלכתחילה יברך אשר יצר קודם נטילת ידיו לסעודה, ועל כן יש ליטול תחלה את הידיים בנטילה שאינה כשרה לנט"י לסעודה (כגון נטילה ללא כלי) בכדי שיברך "אשר יצר" בידיים נקיות, ואחרי שינגב ידיו היטב ייטול ידיו לסעודה כהלכה ויברך על נטילת ידיים. ויש מי שכתב שיכול ליטול ידיו ג"פ לסירוגין ובכל פעם יגע בידו השניה, יברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו לסעודה.