הלכה יומית

מי ששכח "אתה חוננתנו" בתפלת מוצש"ק או יו"ט יזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויש אומרים שיכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה) לפניה נוהג בהבדלה שלא כהוגן.

אמרו חכמים "התוכף לנטילת ידיים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה", ועל כן צריך להיזהר לכתחילה שלא להפסיק שלא לצורך בין נטילת הידיים לברכת "המוציא" אפילו הפסק קל של שיעור הליכת כ"ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), וכן יש להיזהר שלא לדבר שלא לצורך הסעודה ואפילו בדברי תורה. אך כיוון שזוהי מחלוקת הראשונים האם מותר להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה לבין ברכת "המוציא", לכן לכתחילה נזהרים שלא להפסיק אולם מי שבפועל הפסיק, כל עוד ולא הסיח דעתו לגמרי מנטילת ידיו, אינו חוזר ונוטל ידיו.

בין נטילת הידיים לברכת "על נטילת ידיים", אין לדבר כלל ואפילו מילה אחת ויש להיזהר לסמוך את ברכת נטילת ידיים לנטילה ככל האפשר, (וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שלא לדבר מתחילת הנטילה). ואם עבר והפסיק בדיבור לאחר שגמר נטילת שתי ידיו, יש שכתבו שינגב ידיו, אך תוך זהירות שלא לטמא אותם (כגון ע"י חיכוך בשערות הראש או נגיעה בנעליים) ואחר כך יטול ידיו שוב ללא ברכה.

אף שלכתחילה נזהרים שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת "המוציא" יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), אם מקום נטילת הידיים רחוק מהשולחן כ”ב אמה (כ-12 מטר), ניתן ליטול בו את הידיים, ואין בכך הפסק (אבל לא ילך מבית לבית). כי ההקפדה היא שלא להפסיק לחינם כשיעור זה, אבל לצורך, אין זה נחשב הפסק (ועדיף שאת ניגוב הידיים (בלבד) יעשה סמוך למקום האכילה), אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם מתאפשר הדבר.

מי שהתפנה לצרכיו קודם הסעודה ומעוניין ליטול ידיו לאכילת פת, מן הדין יכול ליטול ידיו לסעודה ולברך ברכת "על נטילת ידיים" ואחריה ברכת "אשר יצר" ואין בכך הפסק בין נטילת הידיים לסעודה לברכת "המוציא". אלא שלמעשה משמע מדברי אדמו"ר הזקן שלכתחילה יברך אשר יצר קודם נטילת ידיו לסעודה, ועל כן יש ליטול תחלה את הידיים בנטילה שאינה כשרה לנט"י לסעודה (כגון נטילה ללא כלי) בכדי שיברך "אשר יצר" בידיים נקיות, ואחרי שינגב ידיו היטב ייטול ידיו לסעודה כהלכה ויברך על נטילת ידיים. ויש מי שכתב שיכול ליטול ידיו ג"פ לסירוגין ובכל פעם יגע בידו השניה, יברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו לסעודה.

כיוון שקודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם (ומי שהתחיל צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה אא"כ מינה 'שומר' שיזכיר לו להתפלל), אם נטל ידיו לסעודה ונזכר בין נטילת ידיו לסעודה לבין תחילת הסעודה שלא התפלל ערבית עליו לברך "המוציא" על הפת ולאכול ממנו כזית, ואחר כך יפסיק מיד ויתפלל ערבית.

המקדש על הפת ייטול ידיו תחלה ויברך על נטילת ידיים, ואחר כך ייקח לחם משנה ויברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" ומברך את נוסח ברכת הקידוש ואוכל. אבל כשמקדשים על היין נוטלים ידיים אחר הקידוש לפני אכילת הפת. ואם טעה ונטל ידיו ובירך "על נטילת ידיים" – יקדש על היין ויטעום מכוס הקידוש ואח"כ ימשיך לאכול פת ואין צריך ליטול ידיו שנית.

בהמשך להוראת הרבי לעשיית חדרם של הילדים כ"מקדש-מעט", עורר הרבי כי יש לרכוש להם ספרי קודש ולהניחם בחדרם. וכיוון שהספרים נמצאים בחדרי הפעוטות יש לשים לב להקפיד על כבודם. משום כך בחדרים בהם מחליפים חיתולים לתינוקות או שהם מתלבשים בהם וכדומה בקביעות, יש להניח את ספרי הקודש ותשמישי הקדושה במקום שמוגדר מבחינה הלכתית כרשות נפרדת, שבה יכולים הספרים להיות גלויים ללא חשש. ולדוגמא: מעל שידה שגובהה מעל עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), וכן ניתן להניחם בתוך ארון שהנפח שלו יותר מ-40 סאה (=48X48 ס"מ ובגובה 144 ס"מ).

אסרו חכמים לאכול מאכלי חלב, על אותו שולחן שמניחים עליו או שאוכלים עליו מאכלי בשר (בהמה או עוף) באותה השעה. וכן להיפך, אם אוכל מאכלי בשר, אסור לו להעלות על אותו שולחן מאכלי חלב. ושני טעמים נאמרו בדבר, בכדי שלא יטעה אדם ויאכל ממאכלי הבשר שעל השלחן ביחד עם מאכלי חלב. ויש אומרים שהטעם לגזירה זו הוא מחשש שיגעו הבשר והגבינה זה בזה ונמצא אוכל בשר בחלב. ומי שאכל מאכלי בשר אך עדיין לא עברו שש שעות משסיים מותר לו להסב על יד מי שאוכל מאכלי חלב.

במידה ואין אפשרות בחדר לעשות רשות נפרדת עבור הספרים ע"י התקנת שידה בגובה הדרוש מבחינה הלכתית, ניתן להחזיק את הספרים בחדר כאשר מכסים אותם בשני כיסויים. וכתבו הפוסקים שכיסוי שנכפל, כגון בגד מקופל, נחשב כשני כיסויים, וכן אם הכיסויים הם רק מלמעלה ומהצדדים אע״פ שמלמטה אינו מכוסה בפני עצמו אלא רק השולחן מכסהו – הרי זה נחשב למכוסה. אולם בגד שנתפר משני בדים, כגון ציפית לכרית נחשב ככיסוי אחד. וצריך שאחד מן הכיסויים יהיה אטום ולא שקוף, ואפילו כשישנם כמה כיסויים שקופים הרי הם חשובים ככיסוי אחד.

לעניין איסור העלאת בשר על שלחן שאוכלים עליו מאכלי חלב וכן להיפך, אין הבדל אם המאכלים הנם שלו או ששייכים לאדם אחר, ויש לנהוג את כל כללי ההרחקה שיפורטו לקמן. שכחו והניחו את שני המינים על השלחן יסירו מיד את המין השני. וכתבו הפוסקים שאיסור זה נאמר רק לגבי מאכלים אך לא לעניין כלים, ולכן מותר לאכול מאכלי חלב כשעל השלחן כלי בשר נקיים מונחים בצד, שאין חשש שמא ישתמש בהם למאכלי החלב וכן להיפך.

כשרוצים לכסות הספר מפאת כבודו לפני שמחתלים את הילדים וכדומה, יש להקפיד שאחד מן הכיסויים יהיה כיסוי שאינו מיוחד להם. ולגבי כריכת הספר או הניילון העוטף אותו דנו הפוסקים האם נחשבים כאחד מכיסויי הספר או שהנם חלק ממנו ואינם נחשבים ככיסוי, ולמעשה כתבו הפוסקים שהמחמיר בזה ומכסה בשני כיסויים נוספים חוץ מן הכריכה תבוא עליו ברכה.