הלכה יומית

נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות פטורות מתפילת ערבית, שהאנשים קיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה ולא הנשים. ויש שכתבו שמ"מ נשים יתפללו בליל שבת שכן, הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש, רמת חיובו היא מדרבן (כי יצא ידי קידוש בתפלת ערבית), ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה אין לחוש לזה כלל, ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

מן הדין מותר להבדיל על הכוס או לומר 'ברוך המבדיל' בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ואח"כ יבדיל על הכוס. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם ערבית יאמר "אתה חוננתנו" בתפלה. שכח ולא אמר "אתה חוננתנו" במוצאי שבת ויו"ט, ונזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך . . ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה, יסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו.

מי ששכח "אתה חוננתנו" בתפלת מוצש"ק או יו"ט יזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויש אומרים שיכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה) לפניה נוהג בהבדלה שלא כהוגן.

אמרו חכמים "התוכף לנטילת ידיים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה", ועל כן צריך להיזהר לכתחילה שלא להפסיק שלא לצורך בין נטילת הידיים לברכת "המוציא" אפילו הפסק קל של שיעור הליכת כ"ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), וכן יש להיזהר שלא לדבר שלא לצורך הסעודה ואפילו בדברי תורה. אך כיוון שזוהי מחלוקת הראשונים האם מותר להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה לבין ברכת "המוציא", לכן לכתחילה נזהרים שלא להפסיק אולם מי שבפועל הפסיק, כל עוד ולא הסיח דעתו לגמרי מנטילת ידיו, אינו חוזר ונוטל ידיו.

בין נטילת הידיים לברכת "על נטילת ידיים", אין לדבר כלל ואפילו מילה אחת ויש להיזהר לסמוך את ברכת נטילת ידיים לנטילה ככל האפשר, (וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שלא לדבר מתחילת הנטילה). ואם עבר והפסיק בדיבור לאחר שגמר נטילת שתי ידיו, יש שכתבו שינגב ידיו, אך תוך זהירות שלא לטמא אותם (כגון ע"י חיכוך בשערות הראש או נגיעה בנעליים) ואחר כך יטול ידיו שוב ללא ברכה.

אף שלכתחילה נזהרים שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת "המוציא" יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), אם מקום נטילת הידיים רחוק מהשולחן כ”ב אמה (כ-12 מטר), ניתן ליטול בו את הידיים, ואין בכך הפסק (אבל לא ילך מבית לבית). כי ההקפדה היא שלא להפסיק לחינם כשיעור זה, אבל לצורך, אין זה נחשב הפסק (ועדיף שאת ניגוב הידיים (בלבד) יעשה סמוך למקום האכילה), אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם מתאפשר הדבר.

מי שהתפנה לצרכיו קודם הסעודה ומעוניין ליטול ידיו לאכילת פת, מן הדין יכול ליטול ידיו לסעודה ולברך ברכת "על נטילת ידיים" ואחריה ברכת "אשר יצר" ואין בכך הפסק בין נטילת הידיים לסעודה לברכת "המוציא". אלא שלמעשה משמע מדברי אדמו"ר הזקן שלכתחילה יברך אשר יצר קודם נטילת ידיו לסעודה, ועל כן יש ליטול תחלה את הידיים בנטילה שאינה כשרה לנט"י לסעודה (כגון נטילה ללא כלי) בכדי שיברך "אשר יצר" בידיים נקיות, ואחרי שינגב ידיו היטב ייטול ידיו לסעודה כהלכה ויברך על נטילת ידיים. ויש מי שכתב שיכול ליטול ידיו ג"פ לסירוגין ובכל פעם יגע בידו השניה, יברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו לסעודה.

כיוון שקודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם (ומי שהתחיל צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה אא"כ מינה 'שומר' שיזכיר לו להתפלל), אם נטל ידיו לסעודה ונזכר בין נטילת ידיו לסעודה לבין תחילת הסעודה שלא התפלל ערבית עליו לברך "המוציא" על הפת ולאכול ממנו כזית, ואחר כך יפסיק מיד ויתפלל ערבית.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

את ברכות 'שבע ברכות' מברכים רק בעשרה וניתן להחשיב את החתן מן המניין, ובאם התחילו לברך בעשרה ויצאו מקצתם באמצע הברכות אך נשארו לפחות ששה אנשים יכולים לסיים הברכות. ולכתחילה על כל המשתתפים בסעודת שבע ברכות להישאר עד לאחר אמירת הברכות, אולם מי שיודע שיצטרך לעזוב לפני ה'שבע ברכות', הרי זה כאילו התנה מראש שאינו מתכוון להצטרף לקביעות עם המסובים, ובכך לא מתחייב בזימון ובברכת שבע ברכות.

בסיום הסעודות הנערכות בשבעת הימים שלאחר החופה, מברכים 'שבע ברכות' לאחר ברכת המזון. שבעה ימים אלו אינם נמנים "מעת לעת", אלא יום החופה נחשב ליום אחד, ו"מקצת היום – ככולו", כשהלילה שלאחריו נחשב כבר ליום השני. השעה הקובעת לעניין זה היא שעת הקידושין (מסירת הטבעת מהחתן לידי הכלה), באם הקידושין היו לאחר צאת הכוכבים, נחשב היום שאחר החופה כיום הראשון וממנו מונים את ימי המשתה, ואם היו בבין השמשות, שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, מונים את שבעת הימים מהיום החולף, משום ש"ספק ברכות – להקל".