הלכה יומית

מן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב שיאמרו את כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת העבודה ("רצה ה"א . . והשב העבודה") כמו בראש חודש וחוה"מ, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים לאומרן, ובמקומן אומרים ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. ועל כן מי שטעה בתפילת שבת או יום-טוב (חוץ מתפלת מוסף כדלקמן) והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע ברכה – צריך לגמור כל אותה הברכה, ולאחר מכן יתחיל ברכה אמצעית של שבת או יו"ט. וכתבו הפוסקים שמי שטעה והתחיל תפילה של חול בשבת, עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

המתפלל תפלת ערבית או במנחה של שבת והתכוון לומר "אתה חונן", אך אמר רק את המלה "אתה" בלבד, לא יגמור את ברכת "אתה חונן", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שהרי המלה "אתה" היא גם כן בתפילת (ערבית ומנחה) ולכן ימשיך מיד "קדשת את יום השביעי" או "אחד ושמך אחד". ואם הוא בתפילת שחרית (שאין תיבת "אתה" באותה תפילה) – צריך לגמור את ברכת "אתה חונן", ואחר כך יתחיל "ישמח משה". ואם אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו בימות החול ואמר "אתה", ונזכר לפני שאמר "חונן" – אזי אפילו בתפילת שחרית לא יגמור את ברכת "אתה חונן", אלא יאמר מיד "ישמח משה". ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

מי שטעה בערבית של שבת והתפלל של חול, ולא נזכר עד הבוקר – יתפלל בשחרית פעמיים שמונה עשרה (של שחרית), כשהשניה לתשלומי ערבית. ואם טעה בשחרית והתפלל של חול, ולא נזכר עד שהתפלל מוסף – אינו צריך לחזור. ואם טעה במנחה והתפלל של חול, ולא נזכר עד שחשכה יתפלל פעמיים שמו"ע – כשבתפלה הראשונה יאמר "אתה חוננתנו" ובשנייה לא יאמר "אתה חוננתנו", ויכווין בה שהיא בתורת נדבה (מפני הספק).

מי שהתפלל ואינו זוכר האם התפלל תפילת שמונה עשרה של חול או של שבת – יש להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל, ולכן עליו לכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ . וכן אם אירע לו כך בתפילת ערבית – יקשיב ל"ברכה מעין שבע" שאומר הש"ץ ויתכוון לצאת בזה ידי חובתו (וטוב שיאמרנה עם הש"ץ).

שליח ציבור שטעה בתפילת לחש והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – אם נזכר לפני סיום ברכות אמצעיות דינו כיחיד כמפורט בהלכות הקודמות, אך אם נזכר אחרי שהשלים תפילתו אינו חוזר (מפני טורח הצבור), אלא סומך הוא על התפילה שיתפלל בקול רם. ואם טעה בחזרת הש"ץ והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – צריך להפסיק מיד כשנזכר, אפילו באמצע ברכה, ולהתחיל מיד ברכה אמצעית של שבת (בשחרית "ישמח משה", במוסף "תקנת שבת", במנחה "אתה אחד". וביו"ט: "אתה בחרתנו").

מי שהתחיל לשתות או לאכול (ולא אכל פת) לפני השקיעה – צריך להפסיק בשקיעה, אך אם התחיל לאכול פת לפני השקיעה, יכול להמשיך בסעודתו ולאכול ולשתות עמו דברים אחרים גם אחרי השקיעה ואינו צריך להפסיק, עד שיברך ברכת המזון. מי שהתחיל לאכול פת לפני השקיעה, אם התפלל תפילת ערבית באמצע הסעודה – חלה עליו חובת ההבדלה, ואסור לו לחזור לסעודתו עד שיבדיל על הכוס (ובברכת המזון לא יאמר "רצה" כדלקמן).

אם נמשכה סעודתו עד שחשיכה עדיין מוסיף בברכת המזון את ההוספות שמוסיפים בשבת, אבל אם התפלל תפילת ערבית באמצע סעודתו ורק לאחר מכן מברך ברכת המזון – לא יזכיר של שבת בברכת המזון, כי אם יזכיר את השבת יהיה נראה שדבריו סותרים זה את זה, שתחילה התפלל תפלת יום שלאחריו ואחר כך מזכיר יום העבר. כמו כן אם הבדיל על הכוס, או אפילו רק אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – לא יזכיר של שבת בברכה אחרונה. אך ראש חודש שחל במוצאי שבת – אם אכל כזית הן מבעוד יום והן משחשיכה, אומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבא".

האוכל פת בסעודה שלישית, ושכח לומר "רצה", אם מברך לפני השקיעה ונזכר אחרי חתימת ברכת "בונה ברחמיו ירושלים" לפני שהתחיל ברכת הטוב והמטיב – יאמר לפני תחילת ברכת הטוב והמטיב: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת", כמו בשאר הסעודות. אבל אם נזכר אחרי שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.

בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".

כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.

עזרא תיקן, שבכל שבת במנחה יקראו לשלושה אנשים לספר התורה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא, טעם התקנה הוא מפני שהמתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, אינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.