הלכה יומית

מצוה להדר להדליק את נרות החנוכה במנורה נאה, משום "זה א-לי ואנוהו". המדליקים בחנוכיה בעלת קנים, כדאי שישתמשו בחנוכיה שקניה באלכסון כצורת המנורה שהיתה בבית המקדש, ולא בחנוכיה שקניה בעיגול. הנרות יעמדו בשורה ישרה – לא בעיגול, ולא נר יוצא מהשורה ונר נכנס, ויש שכתבו להקפיד שהנרות יהיו מונחים באותו הגובה, ובמרחק של כ-2 ס"מ בין נר לנר. כאשר מדליקים מספר אנשים באותו מקום, יש להניח את החנוכיות עם רווח בין זו לזו כדי שיהיה ניכר מספר הנרות שמדליקים באותו לילה. בלילה הראשון מניח את הנר בצד ימין של החנוכיה, ומלילה שני והלאה מוסיף לשמאלו את הנר החדש.

השמן והפתילות שנותרו בחנוכיה לאחר היום השמיני של חנוכה, אם לא התנה עליהם שאינו מַקְצֶה אותם – עליו לשרפם במדורה בפני עצמה. ואין להשהותם לשנה הבאה. אם הנרות דלקו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, ולאחר מכן כבו – אין קדושה בשיירי השמן. אך יש שהחמירו בכך אם לא התנה בפירוש, ולכן אם רוצה להשתמש בשמן זה לכתחילה ראוי להתנות בפירוש שאינו מַקְצֶה שמן זה. השמן הנותר בבקבוק אין בו קדושה, ומותר ליהנות ממנו.

אמרו חכמים: "בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון", כלומר שמונת ימי החנוכה אסורים בהספד ובתענית. ונפסק להלכה כי המתענה בהם, עליו להתענות תענית על שישב בהם בתענית, כדין המתענה בשבת. וכן חתן וכלה ביום חופתם לא יתענו בימי החנוכה.

נאמר בגמרא שימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אך בשונה מפורים שבו אחת ממצוות היום היא לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה לא נאמר במפורש שיש חיוב לקבוע סעודה. בטעם הדבר ביארו הפוסקים, שכיוון שגזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה והמצוות, עיקר ההודיה לה' היא על ההצלה הרוחנית. ומכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצוה לקיים בחנוכה סעודות. והמנהג הוא לערוך סעודות ולשמוח ולהודות בהן על הניסים שהראה לנו ה' בימים ההם בזמן הזה, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצוה. ובדורנו עורר הרבי על כך שיש לנצל את ימי החנוכה לעריכת התוועדויות חסידותיות, ולדבר בהן אודות פרסום הניסים.

נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולמדו חכמים שהכוונה ב"שיבה" היא לזקן, ואילו "זקן" האמור בתורה היינו "זה שקנה חכמה". וכך נפסק להלכה שהרואה חכם עובר יקום כאשר יגיע לתוך ארבע אמותיו, ועד שיעבור מכנגד פניו. ואם הוא רבו מובהק, עומד מלפניו מיד כשרואה אותו, ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו, או עד שישב במקומו. ואם החכם מופלג בחכמה וגדול הדור, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק. ויש שלמדו זכות על אלו שאינם מקפידים כיום לעמוד מפני כל חכם אלא מפני ראשי ישיבות ואב בית דין וכדומה. וכן נוהגים רבים להסתפק בעשיית 'הידור', דהיינו שמתרוממים מעט, כיוון שהרבנים מוחלים על כבודם, אך בפני רבו המובהק יש לעמוד מלוא קומתו.

אמרו חכמים שאין משיחים בשעת הסעודה, "שמא יקדים קנה לוושט" (= כיוון שבעת הדיבור ה'קנה' (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו יש חשש סכנה שמא יחנק חלילה), ויש שביארו, שהאיסור נאמר במקורו בזמן חז"ל כאשר אכלו בהסבה, ואכן אז היה חשש זה, אולם כיום כיוון שאוכלים בישיבה אין בזה סכנה. ולמעשה כתבו הפוסקים שגם כיום צריך להחמיר בזה. אלא שהאיסור לדבר הוא בעת האכילה ממש, אך בין המנות או בסיום הסעודה יש לדבר בדברי-תורה וכפי שאמרו חכמים ששולחן שאומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. וכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

צריך להיזהר שלא לבזות מאכלים בהשחתתם, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולות משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. ופירורים הקטנים מכזית אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות (גם אם אינו ראוי לאכילה), לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים. מאכל שנותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי-חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ומתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן, יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול". ויש לכבד בזימון את הגדול בחכמה גם כאשר יש שם כהן, ואם אין תלמיד חכם אך ישנו כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי.

לא ראוי שחכם או הזקן יטריח את הציבור על-ידי שיעבור במקום שבו יש ציבור, כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה, שלא ירבו לעמוד. וחכם או זקן רשאים למחול על כבודם, וישנם זקנים שהקפידו תמיד למחול על כבודם, בכדי שלא להכשיל בני אדם שאינם עומדים בפניהם. אלא שאף לאחר המחילה המקפיד להדרם, למצווה תיחשב לו.

מצווה לקום מפני 'שיבה', וביארו הפוסקים שהחיוב הוא לעמוד מפני אדם בן שבעים שנה, אפילו אינו תלמיד חכם. וכתבו הפוסקים שהציווי "מפני שיבה תקום" כולל גם את החובה להציע מושב לאדם זקן או תלמיד-חכם. בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שכל זמן שאדם זקן או תלמיד חכם נשאר לעמוד לפניו (כשהוא בתוך ד' אמותיו), אסור לצעיר להתיישב בנוכחותו. וכתבו הפוסקים שמעבר לחיוב ההלכתי מצד דיני הידור הזקן, בקימת הצעיר מפני הזקן יש משום דרך ארץ וקידוש השם.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.