הלכה יומית

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

את ברכות 'שבע ברכות' מברכים רק בעשרה וניתן להחשיב את החתן מן המניין, ובאם התחילו לברך בעשרה ויצאו מקצתם באמצע הברכות אך נשארו לפחות ששה אנשים יכולים לסיים הברכות. ולכתחילה על כל המשתתפים בסעודת שבע ברכות להישאר עד לאחר אמירת הברכות, אולם מי שיודע שיצטרך לעזוב לפני ה'שבע ברכות', הרי זה כאילו התנה מראש שאינו מתכוון להצטרף לקביעות עם המסובים, ובכך לא מתחייב בזימון ובברכת שבע ברכות.

בסיום הסעודות הנערכות בשבעת הימים שלאחר החופה, מברכים 'שבע ברכות' לאחר ברכת המזון. שבעה ימים אלו אינם נמנים "מעת לעת", אלא יום החופה נחשב ליום אחד, ו"מקצת היום – ככולו", כשהלילה שלאחריו נחשב כבר ליום השני. השעה הקובעת לעניין זה היא שעת הקידושין (מסירת הטבעת מהחתן לידי הכלה), באם הקידושין היו לאחר צאת הכוכבים, נחשב היום שאחר החופה כיום הראשון וממנו מונים את ימי המשתה, ואם היו בבין השמשות, שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, מונים את שבעת הימים מהיום החולף, משום ש"ספק ברכות – להקל".

קטן היודע ללכת ברגליו מותר להחזיקו בידיו ולעזור לו ללכת ברשות הרבים, ובלבד שלא יגביהנו ולא יגררנו אלא יגביה הקטן רגל רגל, ואם נעצר ולא רוצה ללכת, בלית ברירה מותר לשאתו פחות פחות מארבע אמות, אך להכניסו לבית אסור. ובמקום הצורך יש מקום להתיר (ע"פ בירור עם רב) לטלטל את הקטן בעגלתו בכרמלית ע"י נכרי. ובאם הקטן כבר יודע ללכת בעצמו והוא בריא, אף ברה"ר יש מקום להתיר לטלטלו ע"י נכרי במקום צורך גדול או לצורך מצוה.

במקום פיקוח נפש, מותר להביא את הילד לרופא בכל אופן, גם אם אינו יודע ללכת לבדו, ואף מותר להוציאו לרשות הרבים גמורה ככל פיקוח נפש שדוחה את השבת. אך על מי שלוקח את הילד יש לשים לב, שבשעה שישאנו, לא יחזיק הילד בידו או בכיסו דבר שאין לו כל צורך בו לרפואתו. ואם הילד פצוע או מבוהל, מותר לתת לילד להחזיק צעצוע בידו להרגעתו. כאשר הילד אינו במצב של פיקוח נפש אבל צריך להביאו אל הרופא, אם הוא יודע ללכת אלא שקשה עליו ההליכה, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואילו בכרמלית אפשר להקל ולשאת גם תינוק שאינו יודע ללכת לבדו.

אודות ברית מילה בשבת, כותב אדמו"ר הזקן, שאסור להביא את התינוק לברית דרך רשות הרבים גמורה, או אפילו דרך מקום שאיסור הטלטול שם הוא רק מד"ס, למרות שהוא לצורך מצווה, אך אם אינו רשות הרבים גמורה מותר לומר לנכרי להביאו, כיוון שאיסור אמירה לנכרי הוא דרבנן ואף רשות הרבים שאינה גמורה היא דרבנן, והרי הדבר מוגדר כ"שבות דשבות" וחכמים לא גזרו לאסור זאת במקום מצווה.

כאשר משפחה יוצאת להתארח בשבת אסור להורי התינוק להורות למטפלת נכרית שתיקח את הילד רק למען ההורים. אולם בעת צורך גדול כגון לצורך עריכת ליל הסדר מרכזי וכדומה שמחויבים הורי הילד לצאת ובשום אופן לא יוכל הילד להישאר עם המטפלת, יש מקום להקל בכך. ולמעשה, בכדי שלא יבואו על ידי זה לזילותא דשבת חלילה, לכן בעת הצורך ייוועצו עם רב מורה הוראה ויתנהגו כהוראתו.

מהלכות דרך-ארץ, שבעת בציעת הפת לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר-עין ולא גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה הוא כרעבתן, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן-המובחר לבצוע פרוסה גדולה שיתן ממנה לכל הסועדים. ולא יתן הבוצע פרוסה בידי הסועדים שזהו מנהג אבלות ר"ל, אלא יניח את הפרוסה על השולחן לפני כל אחד מהסועדים, והם נוטלים מן השולחן.

לא ינגוס אדם מדבר מאכל, ויניח החלק שנשאר על השולחן כאשר סועד עם אנשים אחרים, כיוון שיתכן שמאוס בעיני הסועדים לראות את סימני הנשיכה על המאכל. ומנהג דרך ארץ להקפיד תמיד שלא לנשוך את המאכל, אלא לחתוך ממנו ואוכלים את החתיכות. ויש המקפידים על כך אפילו בדברים שדרך העולם לאכלם בנשיכה (כגון פיתה עם פלאפל). ואף לא יאסוף פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם.

אודות המאפים שברכתם "מזונות" ונפסק להלכה שזהו בתנאי שלא אכל מהם כשיעור של קביעות סעודה (כ-230 גר'), אך אם אכל כקביעות סעודה מתחייב הוא בברכת "המוציא", כתבו הפוסקים שכאשר הוא מתכוון לאכול ממאפים אלו יותר משיעור קביעות סעודה עליו ליטול ידיים תחלה ולברך המוציא. כמו כן לא יועיל שיחלק את האכילות על ידי ברכת על המחיה על האכילה הראשונה, כל עוד הוא בתווך הזמן של עיכול המזון (ומתכונן לאכול גם באכילה השניה שיעור של קביעות סעודה), כיוון שנחשב הדבר כאכילה אחת גם אם ברך ברכה אחרונה בין האכילה הראשונה לשנייה.

נפסק להלכה שאין לשתות את הכוס בבת-אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, והשותה בשלשה פעמים הרי הוא מגסי הרוח, אלא דרך-ארץ לשתות את הכוס בהפסקה קלה (ע "י שמוריד הכוס מפיו) ואחר כך לחזור ולשתותו (חוץ מכוס גדולה מאד שמותר לשתותה ביותר פעמים וכן בכוס קטנה מאד שניתן לשתותה בבת אחת). ויש שכתבו שכל האמור הוא בשתיית יין או משקאות העשויים לכבוד ולתענוג, אך בשתיית מים ניתן לשתות אפילו כוס גדולה בבת אחת. ולגבי שתיית כוס היין בקידוש ובהבדלה לא נאמרה הקפדה זו, ואדרבה יש מצווה לשתותה בבת אחת.