הלכה יומית

אודות המאפים שברכתם "מזונות" ונפסק להלכה שזהו בתנאי שלא אכל מהם כשיעור של קביעות סעודה (כ-230 גר'), אך אם אכל כקביעות סעודה מתחייב הוא בברכת "המוציא", כתבו הפוסקים שכאשר הוא מתכוון לאכול ממאפים אלו יותר משיעור קביעות סעודה עליו ליטול ידיים תחלה ולברך המוציא. כמו כן לא יועיל שיחלק את האכילות על ידי ברכת על המחיה על האכילה הראשונה, כל עוד הוא בתווך הזמן של עיכול המזון (ומתכונן לאכול גם באכילה השניה שיעור של קביעות סעודה), כיוון שנחשב הדבר כאכילה אחת גם אם ברך ברכה אחרונה בין האכילה הראשונה לשנייה.

נפסק להלכה שאין לשתות את הכוס בבת-אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, והשותה בשלשה פעמים הרי הוא מגסי הרוח, אלא דרך-ארץ לשתות את הכוס בהפסקה קלה (ע "י שמוריד הכוס מפיו) ואחר כך לחזור ולשתותו (חוץ מכוס גדולה מאד שמותר לשתותה ביותר פעמים וכן בכוס קטנה מאד שניתן לשתותה בבת אחת). ויש שכתבו שכל האמור הוא בשתיית יין או משקאות העשויים לכבוד ולתענוג, אך בשתיית מים ניתן לשתות אפילו כוס גדולה בבת אחת. ולגבי שתיית כוס היין בקידוש ובהבדלה לא נאמרה הקפדה זו, ואדרבה יש מצווה לשתותה בבת אחת.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

בין הדברים שמתישים גופו של אדם, מנו חכמים את האכילה והשתיה מעומד, ואכן כתבו הפוסקים שיש לאכול ולשתות בישיבה ולא לעמוד עד לאחר (שעובר הזמן שלוקח) שיברך ברכה אחרונה. ואף שיש שהקלו בכך ואמרו שכיום אין הדבר משפיע על הגוף כבימי חכמי הגמרא כיון שהגופים השתנו, עם זאת כתבו פוסקים רבים להקפיד לאכול ולשתות בישיבה דווקא וכן מובא שהאר"י ז"ל הקפיד על כן, ובפרט יש להקפיד על כוס של קידוש והבדלה שלא לשתותו בעמידה אלא לשבת ולשתותו (אבל יי"ש אפשר לשתות בעמידה ובפרט בזמן מגיפה).

נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולמדו חכמים שהכוונה ב"שיבה" היא לזקן, ואילו "זקן" האמור בתורה היינו "זה שקנה חכמה". וכך נפסק להלכה שהרואה חכם עובר יקום כאשר יגיע לתוך ארבע אמותיו, ועד שיעבור מכנגד פניו. ואם הוא רבו מובהק, עומד מלפניו מיד כשרואה אותו, ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו, או עד שישב במקומו. ואם החכם מופלג בחכמה וגדול הדור, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק. ויש שלמדו זכות על אלו שאינם מקפידים כיום לעמוד מפני כל חכם אלא מפני ראשי ישיבות ואב בית דין וכדומה. וכן נוהגים רבים להסתפק בעשיית 'הידור', דהיינו שמתרוממים מעט, כיוון שהרבנים מוחלים על כבודם, אך בפני רבו המובהק יש לעמוד מלוא קומתו.

אמרו חכמים שאין משיחים בשעת הסעודה, "שמא יקדים קנה לוושט" (= כיוון שבעת הדיבור ה'קנה' (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו יש חשש סכנה שמא יחנק חלילה), ויש שביארו, שהאיסור נאמר במקורו בזמן חז"ל כאשר אכלו בהסבה, ואכן אז היה חשש זה, אולם כיום כיוון שאוכלים בישיבה אין בזה סכנה. ולמעשה כתבו הפוסקים שגם כיום צריך להחמיר בזה. אלא שהאיסור לדבר הוא בעת האכילה ממש, אך בין המנות או בסיום הסעודה יש לדבר בדברי-תורה וכפי שאמרו חכמים ששולחן שאומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. וכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

צריך להיזהר שלא לבזות מאכלים בהשחתתם, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולות משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. ופירורים הקטנים מכזית אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות (גם אם אינו ראוי לאכילה), לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים. מאכל שנותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי-חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ומתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן, יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול". ויש לכבד בזימון את הגדול בחכמה גם כאשר יש שם כהן, ואם אין תלמיד חכם אך ישנו כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי.

לא ראוי שחכם או הזקן יטריח את הציבור על-ידי שיעבור במקום שבו יש ציבור, כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה, שלא ירבו לעמוד. וחכם או זקן רשאים למחול על כבודם, וישנם זקנים שהקפידו תמיד למחול על כבודם, בכדי שלא להכשיל בני אדם שאינם עומדים בפניהם. אלא שאף לאחר המחילה המקפיד להדרם, למצווה תיחשב לו.

מצווה לקום מפני 'שיבה', וביארו הפוסקים שהחיוב הוא לעמוד מפני אדם בן שבעים שנה, אפילו אינו תלמיד חכם. וכתבו הפוסקים שהציווי "מפני שיבה תקום" כולל גם את החובה להציע מושב לאדם זקן או תלמיד-חכם. בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שכל זמן שאדם זקן או תלמיד חכם נשאר לעמוד לפניו (כשהוא בתוך ד' אמותיו), אסור לצעיר להתיישב בנוכחותו. וכתבו הפוסקים שמעבר לחיוב ההלכתי מצד דיני הידור הזקן, בקימת הצעיר מפני הזקן יש משום דרך ארץ וקידוש השם.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.