הלכה יומית

כיוון שהאישה המדלקת נרות-שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. במידה והדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, שכיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל מנחה.

עיסה שבלילתה רכה מעיקר הדין ברכתה מזונות, וכשאוכל ממנה כמות של 'קביעות סעודה' – מברך המוציא. ולכתחילה טוב לחוש למחמירים שדינה כלחם גמור, ולא לאכול ממנה אפילו מעט אלא בתוך הסעודה. ואם אוכל ממנה כשיעור 'קביעות סעודה' יברך "המוציא". וכן בלילה רכה ביותר ונאפית עבה קצת כגון עוגות בחושות ברכתה "מזונות", ובשיעור קביעת סעודה – המוציא.

בדורות האחרונים דנו הפוסקים בשאלה האם ניתן לצאת ידי חובת מצוות הדלקת-נרות-שבת קודש ע"י הדלקת התאורה החשמלית, שכן די בתאורה חשמלית "שלא יכשל בעץ או באבן", אלא שלכתחילה יש לקיים את המצווה על ידי הדלקת נרות דווקא, שניכר שההדלקה מיוחדת לכבוד שבת. אולם בעת-הדחק כגון בבתי-רפואה וכדומה, כשלא מתאפשר בשום אופן להדליק נרות, יש לקיים את מצוות נרות-השבת במנורות החשמל, ואם הייתה מנורת החשמל דולקת מכבר, יש לכבותה ולהדליקה לכבוד שבת, ולפוסקים רבים יכולה האשה אף לברך על הדלקה זו, ולמעשה יש לפנות לרב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו.

בלילה רכה ביותר ונאפית דק מאוד (כגון "בלינצעס") ברכתה מזונות. וגם כשאוכל בשיעור קביעת סעודה- מעיקר הדין ברכתם "מזונות", אלא שכשרוצה לאכול מהם כשיעור ד' ביצים (230 גר') יש להחמיר וליטול ידיו תחלה ולברך המוציא על לחם גמור. עיסה שבלילתה עבה, אע"פ שנאפית דק מאוד (כגון "לאפה" "טורטייה") – ברכתה המוציא.

נאמר בגמרא: "הרואה את הקשת בענן . . מברך . . ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך. בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת הזהירו חכמים שלא להסתכל על הקשת זמן ממושך, וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת "לא חס על כבוד קונו" ו"עיניו כהות". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם .. הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים ('מעשה מרכבה'); אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

דין ברכת ראיית הקשת כדין ברכת הברקים והרעמים שאין מברכים עליהם אלא פעם אחת ביום, ונפטר בברכתו הראשונה על כל הפעמים שיראה במהלך אותו היום, אבל אם התפזרו העננים ושוב נתקדרו השמיים ונראתה הקשת מברכים שוב. או אפילו לא התפזרו העננים אך הוא ישן שנת לילה ונראתה הקשת יברך.

את ברכת הקשת מברכים אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן. ומובן שאם התחייב בנטילת ידיים (כשידיו מטונפת) אף ייטול ידיו קודם. ואם יתכן שלא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור – יברך בלא שם ה' והזכרת מלכות כשייצא.

דנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת (אבל יש המתירים לספר). וכתבו הפוסקים, שאף מי שהסבו את תשומת לבו להופעת הקשת, אינו חייב להפנות מבטו לראותה בכדי לברך על ראייתה.

דנו הפוסקים לגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים האם לברך עליה, ולמעשה כתבו הפוסקים שאין לברך (בשם ומלכות) בראיית קשת הנוצרת על גבי מפלי מים, מפני שברכת הקשת נתקנה רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב"ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בשמיני עצרת, מפני שבחג הסוכות נידונים על המים, ולכן קשרו את הבקשות והתפלות על ירידת הגשמים עם ימי החג (ולא הקדימו לתחילת החג כיון שגשם בחג הסוכות אינו סימן ברכה). אולם שאלת הגשמים עצמה, כלומר – בקשת "ותן טל ומטר לברכה" נדחית עד לליל ז' מר חשוון, תוך התחשבות בעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את תחילת בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, בכדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו מבלי שירד עליו גשם בדרכו.

לעניין הזכרת גשמים מובא להלכה כלל שהמתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לא – עד שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, חזקה עליו שאמר מה שהיה רגיל לומר ומן הסתם עדיין לא התרגל להזכיר גשמים (ומכל מקום אינו חוזר כיון שאמר "מוריד הטל"), אך לאחר שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, אם מסופק הוא האם הזכיר, מן הסתם שהזכיר גשמים מפני שהדבר כבר שגור על לשונו. ומכאן נמצאנו למדים שהמסופק אם שאל מטר או לא – עד שלושים יום מיום ז' מרחשון חוזר, אך לאחר שלושים יום, אינו חוזר.