הלכה יומית

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, משום שלום בית (בכדי שלא יכשלו בעצים ובאבנים), משום עונג שבת ומשום כבוד השבת. את מצוות הדלקת-נרות-שבת תקנו חכמים לגברים ולנשים כאחד, אלא שיש לאשה עדיפות במצווה זו. וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם מפני שהנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, וכן משום שבחטא עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך, ולכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.

זמן הכפרות הוא בערב יום כיפור באשמורת הבוקר, כיוון שבשעה זו גובר בעולם חוט של חסד, וכיוון שהתרנגול מכונה בלשון חז"ל בשם "גבר" שוחטים אותו ומוציאים ממנו את דמו ברגעים אלו, ובכך מכניעים את ה"גבורות" וממתיקים אותן. אך כאשר אין מתאפשר לערוך את סדר ה'כפרות' בערב יום הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים קודם, מאחר שכל עשרת ימי תשובה ימי כפרה הם. ואם גם אז לא יוכל להשיג תרנגול לכפרות – ישלח שליח שיעשה כפרות וישחט עבורו ועבור כל בני ביתו, ואם אינו יכול יערוך כפרות בערב יו"כ בכסף כפי ערך שווי העוף.

מעיקר תקנת חכמים מצוות הדלקת נר-שבת קודש היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כנגד זה.

כתבו הפוסקים שהכפרות הנם דוגמת קרבן חובה, וכיוון שאין שניים מביאים קרבן אחד לכן גם בכפרות יש להקפיד להביא כפרה עבור כל אחד בפני עצמו, וכך מנהגנו, הגברים – עושים את הכפרה בתרנגול זכר, והנשים – בתרנגולת נקבה. ולמעוברת לוקחים שלושה תרנגולים: תרנגולת נקבה בשבילה, וזכר ונקבה נוספת בשביל ספק הולד. ומקיפים עם כולם יחד סביב ראשה. ואף אם יודעת שתאומים בבטנה תיקח שלושה תרנגולים.

תחלה אומרים את נוסח 'בני אדם' עד 'מצאתי כופר', אחר כך מסבבים את התרנגול שלוש פעמים ואומרים: "זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי", שהם בראשי תיבות "חתך" – ורמז יש בדבר כי השם הוא החותך חיים לכל חי, וחוזרים ומתחילים לומר מתחילת הנוסח – 'בני אדם'. כך עושים ג' פעמים. כך שבסך-הכול מסבבים תשע פעמים.

לאחר אמירת הנוסח, מוסרים את התרנגול לשוחט לשחיטה, ונהוג לתת לשוחט איזה תשלום על טרחתו. אם השחיטה לא היתה כראוי, והעוף נעשה נבילה – צריך להביא 'כפרה' אחרת. אך אם השחיטה היתה כדין, אפילו נמצא העוף טריפה, הרי זה מועיל לו. לאחר השחיטה נהוג לבקש מהשוחט לזכות במצות כיסוי הדם, על מנת לקיים את המצווה כהלכתה ובברכה – יש לוודא שנבדקו הסימנים של העוף והסכין לפני הכיסוי, אחר כך מברכים "על כיסוי הדם בֶּעָפָר", ומכסים את הדם בעפר, ומנהג הרבי לעשות זאת באמצעות נוצת העוף.

לאחר השחיטה נוהגים לזרוק את בני המעיים, הכבד והכליות על הגג או בחצר, לאכילת בעלי חיים – משום שראוי לרחם על הבריות, כדי שירחמו עלינו מן השמים . מלבד שחיטת התרנגול, ראוי ונכון לתת את פדיון ה'כפרות' לעניים או למטרת צדקה אחרת. או למסור את העוף עצמו לעניים או למוסדות תורה וכדומה.

בטעמה של מצוות ישיבה בסוכה נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", כשהכוונה על ענני הכבוד שהגנו על ישראל מפני השמש. כמה הלכות נלמדות מן הדמיון שבין הסוכה לענני הכבוד וביניהם – מקום בניית הסוכה, למדו חכמים שיש להעמיד את הסוכה תחת כיפת השמים דווקא כפי שהיו 'ענני הכבוד'. על כן, אין לבנות סוכה תחת עץ או תחת מרפסת – גם אם היא גבוהה מאד. הלכות נוספות קיימות בבחירת מקום הסוכה שמטרתם לוודא שהמקום ראוי לבניית הסוכה מבלי לפגוע בתושבי והולכי העיר, וכן יש להקפיד שלא לבנותה במקום שידוע לו שיגרם לו צער בישיבתו בסוכה, כגון: במקום שיש שם פרעושים וזבובים, או ריח רע.

שיעור גודל הסוכה המינימלי הוא שבעה טפחים (כ-57 ס"מ) על שבעה טפחים. ומעיקר הדין, סוכה שיש לה שלוש דפנות הרי היא כשרה לכתחילה, אלא שמנהגנו לעשות לסוכה ארבע דפנות (שלימות). גובה הסוכה צריך להיות לפחות עשרה טפחים. כשתחתית הדפנות תהיה לפחות בתוך שלשה טפחים הסמוכים לקרקע. אך אם היו גבוהות שלשה טפחים מן הקרקע, הסוכה פסולה.

את הדפנות מותר לעשות מדברים הפסולים לסכך. אך לא יעשה אותם מדבר שריחו רע. צריך להקפיד שהדפנות יהיו בנויות היטב שלא יזוזו ברוח מצויה. ועל כן אין לעשות דפנות מסדינים או יריעות ניילון בלבד, (אף אם הם מתוחים היטב), אך ניתן להשתמש בסדינים ויריעות אלו כאשר ישנם מלבדן דפנות כשרות של מוטות יציבות מברזל, עץ וכדומה.

הסכך צריך להיות מדבר שגידולו מן הקרקע (כגון: ענפים, קנים, עלים), לאחר שנתלש ואינו מחובר לקרקע. את הסכך צריך להניח על הסוכה בצורה יציבה שיוכל לעמוד ברוח מצויה. כמות הסכך תהייה באופן שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש כלומר – שרוב גג הסוכה יהיה מכוסה ע"י הסכך, (אך אם היא מסוככת כהלכה, אלא שנכנס אליה אור השמש דרך הדפנות – הסוכה כשרה לכתחילה). ומנהג רבותינו נשיאינו להרבות בסכך. ובכדי ש"יהיו הכוכבים נראים מתוכה", לוקחים מקל ותוחבים בעובי הסכך ליצור נקב שיוכלו הכוכבים להיראות בעדו.

יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהשתמשו בהם לבנייה), וכן שלא להניח על הסכך דבר המקבל טומאה, שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. אך אם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.