הלכה יומית

לאחר סיום אמירת הפסוקים פותחים את ארון-הקודש ומוציאים כל ספרי-התורה כשהם מעוטרים בכתריהם. לאחר מכן אומרים את נוסח ההקפה תוך כדי שמקיפים את בימת הקריאה, ובתום ה'הקפה' רוקדים עם ספרי-התורה. ונוהגים שהגבאי מכריז לאחר כל הקפה "עד כאן הקפה א'" וכו'. אחרי כל הקפה מחזירים את ספרי-התורה להיכל. בסיום ההקפות (לאחר החזרת ספרי-התורה להיכל) אומרים 'עלינו-לשבח' וקדיש יתום. בהקפות ביום שמחת-תורה לאחר אמירת פסוקי 'אתה-הראת' מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את בימת הקריאה שלוש וחצי הקפות ברצף, ואומרים כל סדר ההקפות. לאחר אמירת כל נוסח ההקפות רוקדים עם ספרי-התורה. מחזירים את כל ספרי-התורה להיכל.

בשמחת-תורה כל אחד ואחד מהקהל עולה לתורה, כולל הילדים, על כן ניתן להתחלק למספר מנינים, בחדרים שונים, כך שבכל מנין יהיה מספר מועט של אנשים, ואפשר לקרוא כמה פעמים עד שישי. או (בשעת הדחק) שעולים בכל עליה כמה קרואים, ומברכים יחד. לעליית חמישי עולים "כל הנערים", המנהג הוא שגדול עולה עמהם ומברך, והוא מוציא את הילדים ידי חובת הברכות – אך הילדים אינם מברכים בעצמם. אין נוהגים לפרוש טלית מעל הנערים. וכן אין מנהגנו באמירת "המלאך הגואל".

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.

מותר לקחת מבעל החנות מיני מאכל ומשקה בשבת בהקפה, (כאשר המוצרים הנם לצורך השבת), אך בתנאי שכשלוקח לא יזכיר לו סכום כסף כלל, כלומר שלא יסכם אתו שרוצה שיתן לו על סך סכום מסוים וכן לא יבקש ממנו במדה מסוימת, כגון שיביא לו במשקל של מספר גר' או ליטרים של שתייה, אא"כ כך רגילים לכנות את המוצר (כגון בקבוק של ליטר וחצי). כמו כן יש להקפיד שכשמבקש את המוצרים לא יאמר "מכור לי", אלא "תן לי".

אף על פי שאסור לבקש בשבת מבעל המכולת שיביא לו מוצר במשקל מסויים, יכול הוא לבקש ממנו במספר יחידות של דברי מאכל או משקה כגון שיאמר לו את מספר הבקבוקים שמעוניין, כיוון שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ובלבד שיזהר שלא יזכירו את סכום המוצר. כמו כן כאשר צרך הלוקח בעבר מוצרים זהים מחנות זו, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח בשבת.