הלכה יומית

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

לפני שקובעים את המזוזה יש לוודא שהיא מוגנת ומבודדת מחום השמש, ומזוזה החשופה לגשם, יש לקבעה בבית מזוזה ללא חריצים וחיבורים, ולעטפה בניילון "נושם" (כגון ניילון 'מרשרש') היות והקלף הינו עור מן החי הרי הוא פולט לחות, וכשהלחות אינה יכולה להתאדות יש חשש למחיקת האותיות חלילה. כשמכניסים את המזוזה לבית המזוזה, יש להשגיח שלא נותרו במזוזה סימני ההגהה. גם כשנכתב מבחוץ "נבדק"/"מוגה"/"כשר", אף שלא נפסל, מ"מ יש למחוק לפני שקובע המזוזה בפתח. וכן אם הודבקה במזוזה מדבקת אישור הגהה, יש להסירה לפני הקביעה.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

לכתחילה ראוי לקבוע המזוזה בבית-מזוזה שקוף, כדי שייראה שם ש-ד–י לנכנס וליוצא. אמנם במקום שהתינוקות מצויים ויש חשש טינוף, או שיש חשש שמתנהגים במקום זה שלא בדרכי הצניעות כגון שמחליפים שם טיטול וכדומה, יש להשתמש בבית-מזוזה שאינו שקוף, אך לא מברזל (או שאר כלי מתכות). כשמשתמשים בבית מזוזה, נהוג שמסומן עליו אות "ש" מבחוץ, ויש לכוון שהשם שעל המזוזה יהיה מכוון (בערך) כנגד ה"ש" שעל בית המזוזה.

הנצרך לנקביו לא יתפלל עד שיתפנה תחלה, ואם עבר והתפלל למרות שהיה צריך להתפנות, בקטנים אינו צריך לחזור ולהתפלל, ובגדולים, אם יכול להתאפק משך זמן של 96 דקות – יצא ידי-חובת התפילה בדיעבד, אך אם היה צורך דחוף כך שלא יכול להמתין משך זמן זה צריך לחזור ולהתפלל אחר שהתפנה. אדם שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות ולפני התפילה לא היה צריך, אם יכול להתאפק יסיים תפילתו ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כמו-כן, אסור להתפלל במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע, האיסור הוא בתוך ארבע אמותיהם או שנמצא לפניו במקום שרואים אותם. ואם ריחם מתפשט, צריך להרחיק ארבע-אמות ממקום שכלה ריחם, ואם לא נזהר בזה עליו לחזור ולהתפלל.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערווה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערווה" ואסור להתפלל או לקרוא קריאת-שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, שאם מקום ערותו מגולה אסור לקרות קריאת-שמע ולהתפלל כנגדו (אך בערות קטן מותר לברך כנגדו, כגון בברית המילה), אלא יחזיר פניו מהן (או יעצום עיניו אם אינו כנגד ערווה ממש); כמו כן אסור להתפלל או ללמוד תורה כאשר נשמעת שירת נשים, וזאת גם כאשר אין בכך איסור מצד עצם זמרתן כגון בשירת בנותיו או אשתו וכו' – בעת התפלה או לימוד וכדומה הדבר אסור.

מצווה ליטול-ידיים כהכנה לתפילה, ומי שידיו מטונפות – חייב ליטול ידיו קודם התפילה. ואם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), ואם בינתיים יעבור זמן-התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות-המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל שוב לכל הדעות.

בעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר-ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, וכן דברים שאינם בידו אלא תלויים הם על גופו מעיקר-הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן-המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך. כמו כן ראוי להקפיד שלא להחזיק 'פלאפון' בעת התפלה, ונכון שלא להשאירו בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו .

מטרת ההכנה לתפלה היא, שיהיה הגוף, המקום והבגדים נקיים ולהסיר טרדות בתפלה, ומסיבה זו נוהגים חסידים לטעום לפני התפילה בכדי שיהיה ריכוז להתבונן בתפילה כראוי. מעבר לכך נפסק להלכה שיש חיוב להכין אף את מחשבתו להתבונן בגדלות-ה' ובשפלות האדם, על כן לימוד תורת החסידות חיוני בהכנה לתפלה, בכדי שיהיה לו במה להתבונן בתפילה וכדי שיכניע לבבו לפניו יתברך. כמו-כן נוהגים לטבול במקווה קודם התפלה שעל ידי זה התפלה מקובלת יותר. וכן נוהגים לתת צדקה קודם התפלה, ומעורר הרבי ע"כ שבערב-שבת או חג יש לתת צדקה גם עבור השבת או החג.

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אסרו חכמים לכבס בגדים בימי האבלות על החורבן ולמעשה נוהגים באיסור זה מראש חודש מנחם אב, משום שהעוסק בכיבוס בגדים בימים אלו נראה הוא כמסיח דעתו מן האבלות. איסור כיבוס הבגדים הוא אף כאשר אין בכוונתו ללבשם כעת. אלא שבשעת הדחק התירו באופנים מסוימים, כגון מי שאירעו אבל ר"ל וקם מאבלו לאחר ר"ח מנחם-אב מותר לו לכבס בגדיו לצורך הימים שעד תשעה באב, ובשבוע שחל בו תשעה-באב יכבס ללא סבון כביסה. מי שנגמרו לו כל בגדיו לאחר ר"ח מנ"א ואין לו מה ללבוש רשאי לקנות בגדים שצריך ללבוש עד תשעה באב ואם אינו יכול רשאי לכבס רק את מה שצריך לימים אלו, אך בשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס כלל, אלא אם כן הבגד אינו ראוי כלל ללבישה.