הלכה יומית

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו . ואסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות במוצאי שבת, עד שיבדיל על הכוס, אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. ואפילו לטעום מעט – אסור, כיוון שעיקר מצוות הבדלה הוא דווקא בתחילת זמנה סמוך לצאת השבת, לכן אסרו חכמים אפילו טעימה כלשהי משהגיע זמנה – בכדי שיקיימה בזמנה העיקרי. ולגבי שתיית מים קודם הבדלה, אף שמעיקר הדין מותרת – מנהגנו שלא לשתות אפילו מים קודם הבדלה.

לכתחילה יש להבדיל במוצאי שבת דוקא (אפילו אם אינו רוצה לאכול במוצאי שבת מסיבה כל שהיא). ואם שכח או הזיד ולא הבדיל במוצאי שבת, יבדיל למחרת ביום ראשון. ואם לא הבדיל גם ביום ראשון יבדיל ביום שני, וכן עד סוף יום שלישי.

המתענה במוצאי שבת, יבדיל אחר סיום תעניתו. וכן כאשר חל תשעה באב ביום ראשון, מבדילים בליל שני. מי שלא הבדיל – בין אם שכח או הזיד ובין אם היה שרוי בתענית – אסור לו לטעום מאומה (מן הדין – חוץ ממים; ולמנהגנו אפילו מים לא שותים עד ההבדלה) וגם בימים הבאים עד שיבדיל, כמו שאסור במוצאי שבת.

מי ששכח להבדיל במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון או בימים הבאים – (יאמר הפסוקים 'הנה א-ל' וגו' ו) לא יברך אלא ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל", אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר. ויכול להבדיל עד סוף יום שלישי, ואם לא הבדיל עד סוף יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, לפי שימים אלו (החל מליל רביעי) אין להם שייכות לשבת שעברה אלא שייכים הם כבר לשבת הבאה.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).

מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה, וישנם גברים שאינם יודעים להבדיל בעצמם יכול להבדיל עבורם ולהוציאם ידי חובת הבדלה. דין זה אמור בגברים, אך אם הן נשים לא יבדיל מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה כדי להוציא נשים בלבד (ואפילו אם אינן יודעות להבדיל בעצמן) אלא אם כן מבדיל עבור גברים שאינם יודעים ואז גם הן יכולות לצאת.

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.

בעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק נר ולא לעשות שום מלאכה לפני סדר קדושה של הציבור ("ואתה קדוש"), אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. וכל העושה מלאכה לפני סדר קדושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה. אבל לטלטל נר וכדומה מותר מיד אחר שהבדיל בתפילה או אמר "ברוך המבדיל", ואין צורך להחמיר בזה.

שמש בית הכנסת רשאי להדליק את האור בבית הכנסת מיד אחר שהבדיל בתפילה או שאמר "ברוך המבדיל", אף על פי שלא אמרו הציבור עדיין סדר קדושה, כיון שהוא לצורך מצוה. ומכל מקום צריך להיזהר להדליק אחר שאמרו הציבור ברכו (ויש מתירים גם לפני 'ברכו' אם מתפללים מאוחר).