הלכה יומית

כשרוצים לכסות הספר מפאת כבודו לפני שמחתלים את הילדים וכדומה, יש להקפיד שאחד מן הכיסויים יהיה כיסוי שאינו מיוחד להם. ולגבי כריכת הספר או הניילון העוטף אותו דנו הפוסקים האם נחשבים כאחד מכיסויי הספר או שהנם חלק ממנו ואינם נחשבים ככיסוי, ולמעשה כתבו הפוסקים שהמחמיר בזה ומכסה בשני כיסויים נוספים חוץ מן הכריכה תבוא עליו ברכה.

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

נוסף לחומש, סידור, תהילים, וספר התניא, יש לרכוש ספרי יסוד כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי היום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות. יש לדאוג שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם, בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן יש לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן – ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון הקודש, או מתורגם לשפת המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח, וכן המנהג שבכל בית יהיו הספרים: 'כתר שם טוב', 'אור תורה' להרב המגיד וספר ה'תניא'. וכן לתת ספרי קודש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום טוב.

בהמשך להוראת הרבי לעשיית חדרם של הילדים כ"מקדש-מעט", עורר הרבי כי יש לרכוש להם ספרי קודש ולהניחם בחדרם. וכיוון שהספרים נמצאים בחדרי הפעוטות יש לשים לב להקפיד על כבודם. משום כך בחדרים בהם מחליפים חיתולים לתינוקות או שהם מתלבשים בהם וכדומה בקביעות, יש להניח את ספרי הקודש ותשמישי הקדושה במקום שמוגדר מבחינה הלכתית כרשות נפרדת, שבה יכולים הספרים להיות גלויים ללא חשש. ולדוגמא: מעל שידה שגובהה מעל עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), וכן ניתן להניחם בתוך ארון שהנפח שלו יותר מ-40 סאה (=48X48 ס"מ ובגובה 144 ס"מ).

במידה ואין אפשרות בחדר לעשות רשות נפרדת עבור הספרים ע"י התקנת שידה בגובה הדרוש מבחינה הלכתית, ניתן להחזיק את הספרים בחדר כאשר מכסים אותם בשני כיסויים. וכתבו הפוסקים שכיסוי שנכפל, כגון בגד מקופל, נחשב כשני כיסויים, וכן אם הכיסויים הם רק מלמעלה ומהצדדים אע״פ שמלמטה אינו מכוסה בפני עצמו אלא רק השולחן מכסהו – הרי זה נחשב למכוסה. אולם בגד שנתפר משני בדים, כגון ציפית לכרית נחשב ככיסוי אחד. וצריך שאחד מן הכיסויים יהיה אטום ולא שקוף, ואפילו כשישנם כמה כיסויים שקופים הרי הם חשובים ככיסוי אחד.

כשרוצים לכסות הספר מפאת כבודו לפני שמחתלים את הילדים וכדומה, יש להקפיד שאחד מן הכיסויים יהיה כיסוי שאינו מיוחד להם. ולגבי כריכת הספר או הניילון העוטף אותו דנו הפוסקים האם נחשבים כאחד מכיסויי הספר או שהנם חלק ממנו ואינם נחשבים ככיסוי, ולמעשה כתבו הפוסקים שהמחמיר בזה ומכסה בשני כיסויים נוספים חוץ מן הכריכה תבוא עליו ברכה.

מניחים חומשים על-גבי נביאים וכתובים, אך לא להיפך. וכתבו הפוסקים שניתן להניח תורה שבכתב על גבי תורה שבעל פה אך לא להיפך, ולגבי קדושת הסידור, קדושתו כנביאים וכתובים, ואין להניח עליו תורה שבע"פ. ויש המחמירים אף שלא להניח ספרי ראשונים ואחרונים על ספרי הש"ס. ובספר 'החינוך והמחנך' נכתב בשם הרחמ"א חודקוב ע"ה, לחנך את הילדים שידעו איזה ספר מותר לשים על ספר אחר, והוסיף כי יש "ללמוד מכ"ק אדמו"ר שליט"א, שמדייק ביותר בכבוד הספרים . . וזאת מבלי התחשב עם כך שכל רגע מזמנו ספור ומדוד".

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

אף על פי שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. לגבי ספרים אין הדין כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק להלכה שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם. ולמעשה מובא באחרונים, לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם ובפרט בסידורים וחומשים, כיוון שרכישתם אינה כרוכה בהוצאה מרובה לבעלים, ואינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל – אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות ומשתמש באותו המקום שהניח הבעלים את הספר, ואין שום היתר לקחתם למקום אחר ללא רשות מפורשת מן הבעלים.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", והזהירו חכמים בחובת זכירת התורה ואיסור שכחתה, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור. ולדעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא לא רק מחמת שיכול להיכשל, אלא בעצם השכחה, מסיבה זו גם כעת, שנכתבה תורה שבעל פה, וניתן לעיין ולהיזכר במה ששכח, "אין זה מועיל כלום", כי הלאו הוא בעצם השכחה.