הלכה יומית

קבעו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", כלומר, בדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. ומשום כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון כלל בהלכה שבמקום שאפשר לברר "אין סומכין על החזקה", לכן אף שחזקה היא שכל יהודי רוצה שייעשו מצוות בחפציו, עם זאת כאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה, ובפרט כיום שניתן ליצור קשר בקלות באמצעות הטלפון.

אף על פי שאמרו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, לגבי ספרים אין הדבר כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות. ולמעשה מובא באחרונים לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם; שכן, בעבר ערכו הכספי של ספר היה רב, ואילו כיום כיוון שרכישת הספרים ובפרט סידורים וחומשים, אינה כרוכה בהוצאה מרובה הבעלים אינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל. אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות, אלא-אם-כן הבעלים גילה דעתו במפורש שרצונו שישתמשו בהם.

נאמר בגמרא: "נתחלפו לו כלים בכלים .. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בה". וכתבו הפוסקים, שאף מי שגילה שלקח בטעות את של חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. ואם עבר זמן רב שוודאי התייאש המאבד ממנו, ירשום את שווי החפץ ויניח את הסכום במקום השמור ויכול להשתמש בחפץ וכשיבוא המאבד ייתן לו את הכסף. ויש שכתבו שבכלים שאין מקפידים האנשים כמטרייה, אם הוחלפו בטעות, בינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. אולם מאדמוה"ז נראה שמחמיר בכך. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.