הלכה יומית

אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה – דבר שמשמש את הקדושה עצמה, שהם תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ולמעשה קיימים חילוקי דרגות ברמת הקדושה, הקדושה החמורה ביותר היא על חפצי הקדושה עצמם כסת"ם וספרי קודש שחלה עליהם קדושה לעולם ויש לנהוג בהם בכבוד ובקדושה ואף אם בלו יש לגנזם בכבוד.

חפצים שמקיימים בהם את המצווה, כגון השופר, ד' מינים וסוכה, לאחר גמר מצוותם ואין בדעתו להשתמש בהם שוב למצווה, כגון לאחר חלוף החג, או ציצית שכבר נפסלה, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חולין ואינם טעונים גניזה, אך לא ישתמשו בהם לשימושים מבוזים, וכן לא יזרקו אותם לאשפה או למקום מבוזה. והמשמשים את תשמישי המצווה, כגון הנרתיק של הלולב והאתרוג והשופר ותיק הטלית, אין בהם קדושה כלל ואף בעת מצוותם מותר להשתמש בהם לצרכי חולין, אלא שלעיתים רשומים עליהם פסוקים ומאמרי חז"ל ויש להפריד חלקים אלו ולגנזם ואת היתר ניתן לזרוק, ולכן למעשה אין לכתוב 3 מילים מפסוק על חפצים אלו שמא יבואו לידי בזיון.

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.