הלכה יומית

כל הפירות שסחטן, אין ברכת מימיהם בורא פרי העץ אלא שהכל. אבל היין מפני חשיבותו שסועד ומשמח הלב קבעו לו ברכה לעצמו והיא בורא פרי הגפן. וכאשר שתה מן היין כשיעור רביעית (שהוא 86 מ"ל), מברך לאחריו ברכה מעין שלוש (ולכתחילה לא ישתה משיעור 'כזית' ועד שיעור של 'רביעית').

יין שנשתנה טעמו לטעם חומץ מברך עליו שהכל נהיה בדברו – גם אם נשאר בו ריח היין, כיון שהשתנה טעמו לרעה. וכן אם עירב בו משקה אחר עד שאיבד את טעם היין מברך עליו שהכל נהיה בדברו. אבל אם נשאר בו טעם היין – גם אם הוא מריח כריח החומץ או שעירב בו משקה אחר ונשאר בו טעם היין מברך עליו בורא פרי הגפן (ולא יוסיף על היין יותר מחצי, וי"א שמים יכול להוסיף עד 3/4 מהכמות של היין. וביין הנמכר מעורב בו כבר הרבה מים, ואין להוסיף).

המעוניין לשתות יין ומשקים שונים, יברך ברכה ראשונה על היין בורא פרי הגפן וכל שאר המשקאות נפטרים בברכה זו, ולא יברך על שאר המשקאות. ובתנאי שהמשקאות היו לפניו בעת הברכה, או שהיה בדעתו אף עליהם בשעת הברכה; וכן השומע קידוש מאחר וטעם מהיין, אינו מברך על שאר משקים ששותה, אבל אם לא טעם מהיין צריך לברך.

ברכה על מאכל אחד פוטרת מאכל אחר שברכתו זהה – ובתנאי שהמין שברך עליו, קודם בחשיבותו בברכה למין שרוצה לאכול כעת. אך אם ברך על המין הפחות בחשיבותו ולאחר מכן רוצה לאכול דבר הקודם לו בברכה (ולמשל: ברך על פרי פרוס ולאחר מכן רוצה לאכול שלם), ולא חשב מראש לפוטרו בברכה, נחלקו הפוסקים האם צריך לברך שוב, ועל כן לכתחילה יזהר לכוון בפירוש לפטור את המין החשוב יותר (אם עדיין אינו לפניו). ואם לא כיוון אף על פי כן לא יברך, כי ספק ברכות להקל.

לכתחילה טוב להיזהר ולחשוב תמיד כאשר מברך, שדעתו לפטור בברכתו את המאכלים שיביאו לפניו הזהים בברכתם. ואורח שהגישו לפניו מאכלים וברך, גם אם לא התכוון בפירוש שדעתו על כל מה שיביאו לפניו, מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו, ולכן אינו צריך לברך שוב. מי שברך והחל באכילתו, ולאחר מכן גמר בלבו שלא לאכול או לשתות – אם אחר כך נמלך בדעתו ורוצה לאכול עוד, עליו לשוב ולברך. וזאת אפילו במקרה שאוכל מאותו המין ממש שעליו ברך והיה לפניו בשעת הברכה (וי"א שאם רגיל להמלך ולאכול אי"צ לברך).

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה, תיקנו חכמים שהברכה תיעשה על החשוב. אלא שאם אותו מאכל שדינו להקדימו עדיין אינו לפניו, אינו צריך להמתין לו. ואפילו היו לפניו שני המאכלים, אלא שאינו רוצה לאכול שניהם כי אם רק אחד מהם – יברך עליו, ואינו מחויב לאכול מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה.

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה ורוצה לאכול משניהם, אלא שמצד סיבה כל שהיא חפץ להקדים אחד מהם – יכול להקדימו, ואינו מחויב לאכול כעת מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה. (וכפי שנהוג בליל אדר"ה לברך "העץ" על תפוח, אף אם יש לפניו פירות רימון או פירות נוספים משבעת המינים).

מי שהתחיל לברך על מאכל מסוים, ובעודו מברך הביאו לו מאכל אחר שדינו להקדימו – אף על פי שברכותיהם שוות – יאכל תחילה מהמאכל הראשון שעליו ברך. אלא שכתבו הפוסקים שאם אמנם החל בברכה אך עדיין לא הזכיר שם ה' ואז הביאו לפניו המין החשוב יותר, יפסיק ויתחיל שוב באמירת הברכה על דעת המאכל החשוב.

האוכל ושותה מאכלים ומשקים שונים שברכתם שווה, ברכת המאכל השני נפטרת בברכת הראשון, בתנאי שכשברך היה בדעתו לאכול את הדבר הנוסף, או שהמאכל הנוסף היה לפניו בשעת הברכה, או שרגיל תמיד לאוכלו. וכן במקרה שהמאכל הנוסף שהובא לפניו הוא אותו סוג המאכל שעליו ברך – במקרים אלו אין לברך על המאכל הנוסף; אך כאשר המאכל או המשקה הנוסף אינו מאותו מין ממש (כגון: מיני משקים שונים), אין הוא נפטר בברכת הראשון, אלא אם כן המאכל או המשקה הנוסף הובא כשעדיין נותר מהמין הראשון שהיה בשעת הברכה.

אודות המאפים שברכתם "מזונות" ונפסק להלכה שזהו בתנאי שלא אכל מהם כשיעור של קביעות סעודה (כ-230 גר'), אך אם אכל כקביעות סעודה מתחייב הוא בברכת "המוציא", כתבו הפוסקים שכאשר הוא מתכוון לאכול ממאפים אלו יותר משיעור קביעות סעודה עליו ליטול ידיים תחלה ולברך המוציא. כמו כן לא יועיל שיחלק את האכילות על ידי ברכת על המחיה על האכילה הראשונה, כל עוד הוא בתווך הזמן של עיכול המזון (ומתכונן לאכול גם באכילה השניה שיעור של קביעות סעודה), כיוון שנחשב הדבר כאכילה אחת גם אם ברך ברכה אחרונה בין האכילה הראשונה לשנייה.

עיסה שנילושה במי פרות באופן שמי הפרות (יחד עם השמן, הסוכר והתבלינים) הם רוב כנגד המים (כגון בסקוויטים למיניהם), וכן עיסה שערב בה תבלינים בלישתה באופן שאין רגילות לקבוע סעודה עליה מפני ריבוי התבלין שבה, בכל אלו מעיקר ההלכה ברכתם "מזונות", אך בעל נפש יחמיר לעצמו בכל אלו ליטול ידיים על לחם אחר תחילה. וכשאוכלים מהם בשיעור קביעת סעודה (כ-230 גר' או סמ"ק לפי מדות נפח), מברכים "המוציא" באם שבע מהם, ואם אינו שבע מהם ואוכל שיעור זה ייטול ידיו תחלה על פת גמור. עיסה שנילושה בדבש, שמן סוכר וביצים וכדומה, בכמות הגדולה מכמות הקמח, לכו"ע ברכתה מזונות, ובשיעור קביעות סעודה, המוציא.

עיסה שבלילתה עבה שממלאים אותה קודם אפייתה במיני מתיקה (כגון אוזני המן), ברכתה "מזונות" ובשיעור קביעת סעודה ברכתה המוציא. אך אם המילוי הוא מדברים שאינם מיני מתיקה כגון גבינה, בשר, ירקות, תפו"א וכדומה ברכתם המוציא. ואם העיסה עצמה נילושה ברוב מי פירות כגון פיצה שנילושה ברוב מי פירות (ואינו אוכל ממנה כשיעור קביעות סעודה) מעיקר ההלכה ברכתה מזונות, אך בעל נפש יחמיר ליטול ידיים על לחם אחר תחילה.