הלכה יומית

בהמה, חיה או עוף ששתו מן המים, לא פסלו את המים הנותרים לנטילת ידיים, אולם אם שתה מהם בעל חי מאוס שבני אדם נמנעים מלשתות את המים שנשארו מהם – טוב לחוש לדברי המחמירים ולא להשתמש במים אלו לנטילת ידיים. מים הכשרים לנטילת ידיים שהתערבו בהם מים הפסולים – הולכים אחר הרוב.

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.

כאמור בהלכה הקודמת, איסור צער בעלי-חיים לא נאמר במקום הצורך, ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם למדו שבמקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים, ומכאן למדו הפוסקים אף ליתר צרכי האדם – כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. לאור האמור כתבו הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור, אלא שיש לעשות זאת בדרך שתמעט בצערם.

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומקדימת מאכל הבהמה למאכל האדם בפסוק – דרשו חכמים "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם גמליך אשקה", ויש שהתירו אף אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן, מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

כאמור בהלכה הקודמת היחס לאיסור צער בעלי חיים הוא כאל איסור מן התורה. עם זאת, במקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים. אדמוה"ז מבאר שלמדים זאת מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם. ומכאן למדו הפוסקים על יתר צרכי האדם, כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. ולאור האמור כתבו כמה מן הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות איסור צער בעלי-חיים על אף חומרתו – לא חל במקום שיש בו צורך לאדם. אל שלחנן של הפוסקים הובאה השאלה, האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות מותרת, או שיש בה משום איסור. על שאלה זו כתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל- חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס רק לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל- חי ללא תועלת; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אמרו חכמים: "כל מקום שנאמר "לא יאכל" .. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב". כלומר, שמלבד האיסור האכילה, ישנו איסור על כל תועלת שניתן להפיק מהדבר האסור. בין ההנאות שמנו חז"ל היא האכלת בהמות וחיות, ולכן דברים האסורים בהנאה כחמץ בפסח או חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילם לחיות. כמו-כן יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר בקר וחלב שבושלו יחדיו, שכן תערובת זו אסורה בהנאה. ולגבי בהמה טהורה שלא נשחטה כדין, שבושלה בחלב, הסתפקו הפוסקים האם ניתן להאכיל ממנה לחיות, ומספק יש שכתבו להחמיר. אולם ביתר הדברים שאיסורם הוא רק באכילה –כגון בשר בהמה- טמאה שהתבשל בחלב- אין חיוב שיהיה כשר דווקא.