הלכה יומית

לגבי מזוזה בחדרי הפעוטות, כתבו הפוסקים שאם המזוזה הקבועה בחדר ממוקמת בתוך חלל החדר כשהדלת סגורה – צריך שתהא מכוסה בבית מזוזה שאינו שקוף ויש להקפיד שעל בית המזוזה תהיה רשומה האות ש' בלבד ולא ש-ד-י, וכן שלא יהיו כתובים על בית המזוזה פסוקים נוספים, אך מספיק כיסוי אחד, כיון שהמזוזה והכיסוי קבועים ומחוברים בקיר ונחשבים כחלק מהקיר וכרשות נפרדת מהחדר, ובתנאי שהמזוזה מחוברת בחוזקה לקיר, ואם המזוזה אינה בתוך חלל החדר כאשר הוא סגור – אין כל חשש. ובחדר נקי של ילדים בוגרים רצוי לקבוע את המזוזה בנרתיק שקוף.

נאמר בגמרא: "הדר בפונדקי בארץ ישראל . . כל שלשים יום פטור מן המזוזה" ונפסק אף להלכה שבתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. וכיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר, ועבורו המקום חדש, לכן פטור השוכר ממזוזה עד ל30 יום. עם זאת ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה בלי ברכה. אך כאשר שוכרים או מחליפים דירה, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, השוכרים חייבים במזוזה.

כל דבר המשמש את תשמישי הקדושה כגון פרוכת הארון קודש, בימת הקריאה בתורה (שעליה פרוסה מפה), מסמרים המחזיקים את בית המזוזה וכן ארון הספרים, אין בהם קדושה ומותר להשתמש בהם לצרכי חול, אך לא לשימושים מבוזים, ויש אומרים שכל זמן שמשמשים לצורך ענייני קדושה אין להשתמש בהם לצרכי חול. ואם בלו ואינם ראויים לשימוש אינם צריכים גניזה, אך נכון שלא להשליכם לאשפה או למקום מבוזה.

נהוג לתת לתינוקות לנשק את המזוזה קודם השינה, ונהגו נשים צדקניות להרדים את תינוקותיהם בשיר ערש שתוכנו אודות לימוד התורה הקדושה. ומיום המילה והלאה נהוג ליטול ידי התינוקות כשמתעוררים בבוקר – שלוש פעמים לסירוגין, והנזהר מנגיעת הקטן במאכלים לפני נטילת ידיים מיום המילה ואילך "קדוש יאמר לו". ונהגו נשים צדקניות לומר "מודה אני" עם התינוק אף שאינו יודע לדבר, וכשמתחיל לדבר מחנכים אותו לומר "מודה אני" מיד בקומו משנתו בבוקר קודם נטילת הידיים.

דנו הפוסקים אודות מזוזה שהוסרה לצורך בדיקה – האם צריך לברך כשמחזירים אותה למקומה, ולמעשה נהוג שכאשר ישנו הפסק של לילה אחד מהסרת המזוזה עד חזרתה אין צריך לברך על קביעתה, אך יותר מכך צריך לברך, ואם הסירה על מנת לבדקה ולקבעה לאחר יום מברך. וכן אם מעבירים אותה למקום אחר או קובעים במקומה מזוזה אחרת מברכים, ואם קבעו בלא ברכה, אין לברך.

את המזוזה יש לקבוע על מזוזת-הפתח הימנית, בשליש העליון שלה. יש לקבוע אותה באלכסון, כך שהקצה העליון שלה – שעליו האות "ש" – יהיה מופנה פנימה, בכניסה הראשית נקבע הדבר על פי צד ימין של הנכנס לבית, אולם בפתחים של חדרים פנימיים קובעים זאת לפי מבנה הדלת ( – "היכר ציר"). כשהדלת נפתחת לתוך החדר נקבעת המזוזה בצד ימין של הנכנס אל החדר. כשהדלת נפתחת אל מחוץ לחדר נקבעת המזוזה בימינו של היוצא ממנו. ובפתחים שיש בהם דלתות הזזה קובעים את המזוזה לצד שבו נמצאת המסילה של הדלת. את המזוזה יש לקבוע בחזקה במסמרים או בדבק חזק, אך לא בדבק נייר רגיל שאינו מחזיק לאורך זמן.

אמרו חכמים: "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע"; היינו שמעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שכתבו הפוסקים שמזוזה הקבועה במקום שעלול להיחשף לרטיבות יש לבדקה בתדירות גבוהה יותר, שמא מחמת הרטיבות נפסלה חלילה. ובדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה, בהקשר לכך הביא הרבי את דברי המכילתא על הפסוק "מימים ימימה" – "שצריך אדם לבדוק את תפיליו פעם אחת לי"ב חודשים" וכיוון שהוקשו מזוזות לתפילין, אף המזוזה נבדקת פעם בי"ב חדשים; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.

לפני שקובעים את המזוזה יש לוודא שהיא מוגנת ומבודדת מחום השמש, ומזוזה החשופה לגשם, יש לקבעה בבית מזוזה ללא חריצים וחיבורים, ולעטפה בניילון "נושם" (כגון ניילון 'מרשרש') היות והקלף הינו עור מן החי הרי הוא פולט לחות, וכשהלחות אינה יכולה להתאדות יש חשש למחיקת האותיות חלילה. כשמכניסים את המזוזה לבית המזוזה, יש להשגיח שלא נותרו במזוזה סימני ההגהה. גם כשנכתב מבחוץ "נבדק"/"מוגה"/"כשר", אף שלא נפסל, מ"מ יש למחוק לפני שקובע המזוזה בפתח. וכן אם הודבקה במזוזה מדבקת אישור הגהה, יש להסירה לפני הקביעה.

לכתחילה ראוי לקבוע המזוזה בבית-מזוזה שקוף, כדי שייראה שם ש-ד–י לנכנס וליוצא. אמנם במקום שהתינוקות מצויים ויש חשש טינוף, או שיש חשש שמתנהגים במקום זה שלא בדרכי הצניעות כגון שמחליפים שם טיטול וכדומה, יש להשתמש בבית-מזוזה שאינו שקוף, אך לא מברזל (או שאר כלי מתכות). כשמשתמשים בבית מזוזה, נהוג שמסומן עליו אות "ש" מבחוץ, ויש לכוון שהשם שעל המזוזה יהיה מכוון (בערך) כנגד ה"ש" שעל בית המזוזה.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וביארו הראשונים שהוא משום בזיון למזוזה בנטילתה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה.

נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך", ולמדו חכמים שחיוב המזוזה הוא בבית הראוי לדור בו, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע-אמות (מטר ו- 92 ס"מ על מטר ו- 92 ס"מ) אינו ראוי לדירה ופטור ממזוזה; ודנו הפוסקים אודות חדר שצר ורוחבו פחות מארבע-אמות אך הוא ארוך ובסך הכל גודלו כחדר של ארבע אמות על ארבע אמות, האם חייב במזוזה. ולמעשה כתבו הפוסקים לקבוע בחדר זה מזוזה ללא ברכה.