הלכה יומית

כתבו הפוסקים שבחודש-אדר ישמח כל אדם את עצמו במה שמשמחו שהעיקר היא השמחה. והורה הרבי שלכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים. ויש לשמח הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו: הבעל יוסיף לשמח את אשתו, וההורים ובפרט האב יוסיפו לשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים את הקטנים, ומציין הרבי להלכות שמחת יום-טוב, שם נפסק שהבעל ישמח את אשתו בבגדים ובתכשיטים ואת הילדים יש לשמח בממתקים האהובים עליהם.

כתבו הפוסקים שמשום סימן-טוב יש לקבוע את מועד הנישואין דווקא בחציו הראשון של החודש ולא בחציו השני כשהלבנה הולכת ומתמעטת. אלא שישנם חודשים שאין מקפידים על-כך ונוהגים לערוך נישואין גם בחציו השני של החודש; בין חודשים אלו כתבו הפוסקים את חודש-אדר. ובמענה לשאלה האם הכוונה גם לימי חודש-אדר ראשון השיב הרבי: "בזמננו, כל המקדים בחתונה כדת משה וישראל הרי- זה משובח" ואף קישר זאת עם זירוז הגאולה. כך שמעלת חודש-אדר מודגשת אף בחודש-אדר ראשון. אלא שלמעשה בשנים האחרונות עורר הרבי על חשיבות הקדמת מועד החתונה אף ביתר החודשים, גם אם תהיה בחציו השני של החודש.

נחלקו חכמים מתי יש לחוג את חג הפורים בשנה מעוברת, היו שסברו שהוא באדר-ראשון היות ו"אין מעבירים על המצוות" ויש לקיים את המצווה בהזדמנות הראשונה, ולעומתם היו שכתבו שחג-הפורים הוא באדר-שני היות ומעדיפים לסמוך גאולה לגאולה ולחגוג את נס ההצלה של פורים בסמיכות לנס ההצלה של פסח, וכן אמנם הוכרע להלכה; אלא שמי שאמר בטעות באדר-ראשון "ועל-הניסים", אינו צריך לחזור ולהתפלל.

בסיום חלק אורח-חיים מביא הרמ"א בשולחן-ערוך דעות חלוקות האם ישנו חיוב להרבות בסעודה בפורים-קטן, ומכריע שצריך להרבות קצת בסעודה כדי לחוש לשיטתם, ומסיים: "וטוב-לב משתה תמיד", ומבאר הרבי שמכך למדים שכל מקום שבו ישנו אפילו ספק קטן שצריך להרבות בשמחה, יש להוסיף בשמחה. עם-זאת יום זה מותר במלאכה. והורה הרבי ששמחת פורים-קטן צריכה להיות שמחה-בטהרתה, כיוון שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות הפורים. ונוהגים שביום זה ובמנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואסור אף בהספד ובתענית.

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה" וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר משום שמתחילים ימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה. ועל פי זה היו שכתבו שבשנה-מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר-שני כיוון שרק הוא סמוך לניסן. אלא שלמעשה עורר הרבי שמעלתו של החודש הוא משום לידת משה-רבינו -בז' באדר הראשון- שהביאה לישראל את ימי פורים ופסח. ועוד שמלשון חז"ל "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות-לאביונים", משמע שאף באדר-ראשון יש להרבות בשמחה, והוספת השמחה בחודש-אדר בשנה-מעוברת מבטלת את כל הדברים הבלתי רצויים באופן של "ביטול בשישים", בשישים ימי אדר.

אמרו חכמים שיום הולדתו של משה-רבינו הוא ז' באדר, סביב תאריך זה התעורר ספק האם הוא באדר-ראשון או באדר-שני, והביא הרבי שההכרעה המקובלת היא שהוא בעיקר באדר-ראשון. ביום זה הורה הרבי להוסיף בשמחה של תורה ובשמחה של מצווה, בקשר עם הולדתו של מושיען של-ישראל. הוראה נוספת הורה הרבי בקשר עם-כך שביום זה כתב משה-רבינו שנים-עשר ספרי-תורה ונתנם לכל השבטים, ועוד ספר הניח בארון, כך שיום זה צריך להביא לחיזוק השליחות להגברת לימוד התורה מתוך קבלת-עול.

נאמר: "שמור את חודש האביב", ודרשו חכמים: "שמור אביב של תקופה". כלומר, עונת-האביב צריכה להיות בניסן, מפני שאז מבשילה התבואה. כיוון שאנו מונים את ימי החודש לפי הירח, שמסיים להקיף את כדור-הארץ פעם בשלושים יום, ואת ימי השנה מונים לפי השמש, המסיימת את היקפה פעם ב-365 ימים, כך שמידי שנה נוצר הפרש של 11 ימים, ובכדי לשמר את חג-הפסח בימי האביב נדרש כל מספר שנים להוסיף חודש אחד לשנה בכדי להשוות את מעגל השמש ומעגל הירח. חודש-העיבור נקבע לחודש-אדר משום סמיכותו לחודש-האביב.

היות וחודש-אדר לעיתים מעובר דנו חכמים בשאלה "אדר-הראשון תוספת או אדר-השני", כלומר איזה מבין שני החודשים נחשב לעיקר, ואיזה נחשב לתוספת. והסיקו הראשונים שאדר-ראשון הוא חודש-העיבור, וחודש-אדר העיקרי הוא אדר-שני, ואכן למעשה חודש זה חודש-אדר לעניין מצוות פורים וארבע-פרשיות. אלא שנחלקו הראשונים במקרה שאדם כותב או אומר אדר לאיזה אדר מתכוון. ויש שכתבו לעניין נדרים שנדר אדם עד אדר, וכן כשכתב בשטרות אדר סתם ולא פירש לאיזה אדר כיוון, מקיימים את דבריו כמי שאמר אדר-ראשון. ולהלכה הובא בשלחן-ערוך שסתם אדר הוא אדר-ראשון, אלא שהוזכרה אף דעת הרמב"ם הסובר שסתם אדר הוא אדר שני, וביארו הפוסקים שכוונתו לחוש אף לדעה זו, ולכן יש לומר במפורש לאיזה אדר מתכוון, וכן כשמברכים חודש-אדר בשנה-מעוברת יש לומר בפירוש אדר-ראשון או אדר-שני.

מחמת הספק שישנו איזה מבין שני חודשי אדר מתכוונים כשאומרים אדר, כתבו הפוסקים שמי שקיבל על עצמו הידור מסויים או לחלק סכום כסף לצדקה בחודש אדר, יעשה זאת באדר-ראשון משום שזריזים מקדימים למצוות ושלא לעכב את המצווה. ואם קיבל על עצמו הידור הכולל הימנעות מדבר מסויים, אם הוא דבר שאינו כרוך בטרחה (לא לטייל וכדומה), יקיים החלטתו בשני החודשים, אך אם הדבר עולה לו בטורח (כתענית וכדומה) יקיימנו רק באדר-שני.

ילד שנולד באדר ראשון או שני, והשנה הי"ג להולדתו היא שנה פשוטה – נהיה הוא 'בר מצווה' בתאריך בו נולד בחודש. מכך עולה מצב מעניין אודות ילדים הנולדים בשנה מעוברת שיתכן ויכנסו לעול המצוות לפני ילדים שגדולים מהם, אם השנה ה-13 ללידתם היא שנה פשוטה, וכך למשל ילד שנולד ביום כ"ט לחודש אדר ראשון השנה יכנס לגיל מצוות ביום כ"ט אדר ולעומתו ילד שנולד אחריו ביום א' לחודש אדר שני השנה, יהיה בר מצוה כחודש לפניו בא' באדר.

אין אומרים תחנון בפורים קטן ובשושן פורים קטן וכן במנחה שלפני כן – יום י"ג אדר א', בין בערי הפרזות ובין בירושלים. אך מותר לעשות מלאכה כרגיל. ולעניין אבלות ר"ל, כל דיני אבלות נוהגים בפורים קטן (ובשושן פורים קטן). בימים אלו אין מתענים, וכן חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו – י"ג אדר א', והרוצה להתענות ביום החופה, יעשה כהוראת רב.

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה", וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר, וכבר באדר ראשון, משום שיש בו את היום זכאי ז' אדר שבו נולד ונפטר משרע"ה ובזכות יום זה באו הימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה (פורים ופסח). ועל כן בחודש-אדר ישמח כל אדם הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו, ולכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים; וביחוד בשנת העיבור בה ישנם שישים ימי שמחה וכל העניינים הבלתי רצויים "בטלים בשישים".